טקסט פוליטי

כמעט בכל בית בהתנחלויות תוכלו למצוא ספרים של א.ב. יהושע, דויד גרוסמן ומאיר שלו. אריאל שנבל תוהה למה בעצם?

חדשות כיפה אריאל שנבל, מוצ"ש 15/06/11 13:13 יג בסיון התשעא

טקסט פוליטי
Beny Shlevich -cc-by-sa, צילום: Beny Shlevich -cc-by-sa

ב-10 במרץ 2003, בעוד באזור המפרץ הפרסי הולכות ונשלמות היערכות כוחות הקואליציה לפלישה לעיראק, עלתה לבמה באחד מאולמות המוזיקה הידועים של לונדון להקת ה"דיקסי-צ'יקס". מדובר בשלוש בנות שעושות מוזיקת קאנטרי-פופ קליט והרמוני, והלהקה ביססה את עצמה עם השנים והאלבומים כאחד מההרכבים המצליחים ביותר בארצות-הברית. שנה לפני כן הן אפילו הוכתרו בטקס הגראמי כלהקת הבנות המצליחה בכל הזמנים. אה, ועוד משהו: שלושתן מטקסס. הפרט הזה יהיה רלוונטי ממש עוד מעט.

לאחר שהבנות סיימו לשיר את אחד השירים, פנתה הסולנית, נטליי מיינס, לקהל הלונדוני ואמרה שלושה משפטים ששינו את חייה וחיי הלהקה לנצח: "שתדעו לכם שאנחנו בצד של הטובים, יחד אתכם. אנחנו לא רוצות את המלחמה הזו, את האלימות הזו. ואנחנו מתביישות שהנשיא שלנו מגיע מטקסס".

יממה לאחר אותה הופעה, הפכה ה"דיקסי-צ'יקס" מהלהקה האהודה ביותר בארצות-הברית (מתוקף היותה להקת קאנטרי, בעיקר בדרום ובמערב התיכון), לאחת המושמצות ביותר. תחנות רדיו המשדרות מוזיקת קאנטרי ארגנו אירועים פומביים שבהם הושלכו אלבומי הלהקה לפח ונגרסו על-ידי טרקטורים. אתרי אינטרנט מרכזיים פרסמו מאמרים חוצבי להבות נגד חוסר הפטריוטיות של הצ'יקס, מאמרים שלוו בעשרות אלפי תגובות נאצה וחרמות כנגד בנות הלהקה. מכירות אלבומי הלהקה צנחו, והמשך מסע ההופעות בארצות-הברית לווה בהפגנות קבועות של מעריצים לשעבר. גם שנתיים לאחר אותם שלושה משפטים בלונדון לא נרגעה הסערה. לפני אחת מהופעות הלהקה בטקסס, אמר נשיא ארצות הברית בוש כי "זכותן של הדיקסי-צ'יקס לומר כל מה שעולה על רוחן, וגם העובדה שיש אנשים שלא יקנו בגלל זה את האלבומים שלהן לא צריכה למנוע מהן לדבר. הן צריכות לדעת שזכות הדיבור והביטוי היא נתיב דו סטרי". נותנת החסות העיקרית למסע ההופעות, חברת התה "ליפטון", נבהלה מהסערה שלא נגמרת וביקשה מחברות הלהקה לפתור את התסבוכת, ולא תועמד המשך החסות בסכנה.

אני נזכר בסיפור הזה, שמתועד בסרט הדוקו המעולה “shut up and sing”, דווקא עם פתיחת שבוע הספר אצלנו. כולנו נוהגים לזלזל באמריקניים ובחומרניות שלהם, בקפיטליזם החזירי ובזה שלא אכפת להם משום דבר מלבד עצמם, אבל הנה, שלושה משפטים שנאמרו בלונדון כמעט והרסו קריירה מפוארת של שנים ארוכות, ולא נשכחו גם כעבור שנים. אצלנו, לעומת זאת, סופרים כמו א.ב יהושע, דויד גרוסמן ומאיר שלו - שבכל הזדמנות מקטרגים על מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון ושחלק גדול מעשייתם הציבורית מוקדש לעקירת יהודים מבתיהם הנמצאים מהעבר הלא נכון של הקו הירוק, זוכים לכבוד מלכים מצד אותם האנשים שהם כל כך רוצים "להחזיר הביתה". אף פעם לא הצלחתי להבין את נמיכות הקומה הזו. בכל פעם שאני נכנס לבית בהתנחלות ורואה על המדף את ספריהם של השלושה עומדים ניצבים בגאון על המדפים, מרחק נגיעה מספרי הרב קוק והתלמוד הבבלי, אני מבין איך השמאל הקיצוני מצליח להשליט את סדר היום שלו על החברה הישראלית.

אנחנו כל כך סוגדים להם. אנחנו כל כך מעריצים אותם. אנחנו כל כך רוצים שהם יקבלו אותנו למועדון התרבותי והנשגב שלהם, שבדרך אנחנו שוכחים שבסך הכל מדובר בסופרים שכותבים פרוזה. לפעמים טובה ולפעמים נוראית. ממש לא הרבה יותר מזה. וסופרים, גם סופרים מעולים, יכולים להיות בעלי דעות הרסניות ומוטעות לחלוטין.

כשתלכו לשבוע הספר, תסתכלו סביבכם. לא משנה אם מדובר בתל אביב, בירושלים או בכפר סבא. אתם תראו הרבה יותר חובשי כיפות, לובשות חצאיות ועוטות כיסויי ראש מאשר חלקם היחסי באוכלוסייה. הציבור הדתי (והימני ברובו) הולך ומחליף את האליטה האינטלקטואלית השוקעת של השמאל. לא צריך להיות סוציולוג כדי להבחין בכך, מספיק לראות את נתוני הילודה וההשכלה. אין שום סיבה להמשיך ולשמן את גלגלי השנאה היוקדת לדת, להתנחלויות ולכל מה שהציבור הגדול הזה מאמין בו.

אין כאן קריאה לחרם על ספרי יהושע, שלו ועוז. גם לא לאירועי השלכת ספריהם לפח או גריסתם על ידי טרקטור. אנחנו לא אמריקניים. אפשר להתחיל בהרבה פחות מזה. נניח, על כל ספר אחד של עמוס עוז, לקנות גם אחד משלנו - בלי מרכאות. יש דוגמאות רבות, ולא אתן אחת או שתיים כדי לא לפגוע בשאר. בשנים האחרונות ישנה פריחה ספרותית אדירה שבאה מכוונים שונים ומפתיעים של התרבות הישראלית. נסו אותם. אין שום סיבה להישאר תקועים עד קץ כל הדורות עם אותם סיפורים מהעמק. בואו נתקדם.

הטור המלא יתפרסם בסוף השבוע במגזין "מוצ"ש"