"האח הגדול" נכנס לחיי כל מי שחי בשבועות האחרונים במדינה. כל אחד מאיתנו מכיר אותו ברמה אחרת, חלק רק שמעו, אחרים מכירים היכרות אישית ורבים אף מרגישים חלק מהמשפחה. המשפחה המורכבת מדימויים וייצוגים טלוויזיוניים סטריאוטיפיים מוקצנים לכלל חלקי החברה בישראל מוצגת בכל כלי תקשורת, במשך כל שעות היממה, כחלק מתוכנית "מציאות" המייצרת מציאות טלוויזיונית ומציגה אותה כמציאות חיינו. רבות נכתב על מהות התוכנית, השפעתה על חיינו וכיצד כל אותם דימויים טלוויזיוניים הופכים להיות גיבורי התרבות של ילדינו ושל החברה בה אנו חיים, גם אם הם לא חשופים ישירות לתוכנית. מערכת שיווק אגרסיבית ביותר מדווחת על כל תזוזה בבית האח הגדול, יוצרת מעקב ערוך, מסיבות, כתבות והרבה מאוד באזז...
 |
|
ריקנות ואוויליות כמודל
|
המוטו המוביל היום בחברה הוא חשיפה ופרסום בכל מחיר. תוכניות מזאנר זה עד היום הציגו רף דרישות מסוים, אם כי מינימלי מהמשתתפים בהן, כמו יכולת פיזית או ניסיון לפתור בעיות מסוימות. אך הפעם הם לא נדרשו לדבר פרט לשהייתם ביחד תחת קורת גג אחד.
בתוכנית זו עומדים לראשונה במרכז הבמה ריקנות ואוויליות כמודל. בפעם הראשונה רדידות בוטה, וולגריות וטיפשות הופכות להיות אידיאל החיקוי בצורה גלויה ומכוונת, הזוכה לשיתוף פעולה של הרבה מאוד גורמים שמהווים סוכני תרבות משפיעים בחברה. מסתבר שרק מעט מאוד אנשים מרגישים גועל ורתיעה מהתוכנית והרוב, המורכב בעיקרו מנוער שנמצא בתהליך עיצוב זהותו, מתמכר אם כי לא תמיד בגלוי.
לא הרבה בחברה הדתית יודו כלל כי הם חשופים לתופעה, ועוד פחות יחפשו דרכים להתמודד איתה. שכן, דיבור על התופעה יוצר לגיטימציה לתוכנית ולתכניה. אך בינתיים, הערכים השליליים מחלחלים לנוער בפרט ולציבור ככלל. אם תשימו לב למילים חדשות שנכנסו בשבועות האחרונים ללקסיקון של ילדינו תגלו שהרבה מאוד "אמרי שפר" הגיעו מ"בית האח הגדול". לגיטימציה לצורות חיים שונות ומשונות נוצרת באיטיות על ידי חברה מתירנית אך תוכנית מעין זו מעצימה את מהירות התהליך ותוצאותיו. תרבות דיבור וולגרית ורדידות איננה חדשה בחברתנו אך כאשר החברה נחשפת למודלים המתנהגים כך וזוכים להערצה, כבוד ובעיקר הרבה תשומת לב וממון התופעה מתעצמת ומשפיעה על כל אחד מאיתנו.
הערב מגיעה התוכנית לתוכנית הגמר שלה. בעוד שתוכנית הגמר תגיע על כנפי הטכנולוגיה מחוזקת ברייטינג ובממון רב לכל בית ישראל, הרי שמחאת המתנגדים תהיה מסורתית ומצומצמת ברחבת מוזיאון ת"א. שתיקתנו וחוסר ההתמודדות שלנו עם תוכניות מסוג זה יביאו המשך שקשה לנבא מהו אך השפעתו ההרסנית על חיינו ידועה מראש. כדאי שנבין כי עלינו לחפש דרכים להתמודד עם מרכיבי התוכנית והשפעותיה. לא מספיק היום להציג מודלים חלופיים. יש להתעמת מול המודלים הנוצרים בתוכניות מסוג זה, לבדוק את כח השפעתם בחברתנו ולנווט את רצון החברה לייצור מודלים כאלו לכיוונים הרצויים לנו לפי סולם הערכים שלנו. והלוואי שאין זה מאוחר מדי...
ציפי קלר משמשת כמרצה במכללת הרצוג- גוש עציון