רבים מחברי יוצאי עדות אשכנז מתלוננים בכל שנה עם פרוץ עונת הסליחות על כך שנוסח הסליחות האשכנזי אינו מובן להם. לא בכדי: ברבים ממזמורי הסליחות, הנאמרים והמושרים, משובצים ביטויים יחידאיים במקרא, שהיו ידועים לגאונים ולפייטנים אי שם בימי הביניים, וכעת אינם אומרים לנו דבר. "כמה קל וטוב", אומרים לי חברי, "לספרדים. הסליחות שלהם מובנות, דוברות שפה עברית פשוטה ועדכנית".
גם אני חשבתי כך- עד אתמול בערב. אמש ישבתי בקהל רב של יוצאי מרוקו וספרד (ובני עדות אחרות שאוזנם פתוחה לשמוע) שגדשו את חצר בית אביחי בערב פיוטים שהוקדש לפיוטי מרוקו, ספרד וארץ ישראל.
עוד לפני שאתייחס לצורה ולהגשה הנעימה, עוד לפני שאפרט באוזנכם את כמויות שוחרי הפיוט שהגיעו ומילאו את הרחבה, ארצה לומר כמה מילים על התוכן.
תְּשַׁו נַפְשִׁי בְכַף מוֹנִי/ וְתָשׁוּב אֶל מְעוֹן צִיָּה/ יְפֵה מַרְאֶה וְאַדְמוֹנִי/ וְתוֹרָה הַיְּפֵה-פִיָּה:
מְזֻלְזֶלֶת בְּנִבְכֵי יָם/ אֲנִי אוֹרָה לְנֶעְתָּמִים/ וְאִם הוּרַד זְמַן עֶדְיָם/ אֲנִי יָשָׁר אֲנִי תָמִים :
אֲנִי הוּא חַי אֲנִי קַיָּם/ לְעוֹלְמֵי עַד וּלְעוֹלָמִים:
המילים המופלאות האלה, של פייטן שרק שמו הפרטי- סאלם- נודע, מושרות בפי בני העדה המרוקאית בשבת פרשת ויגש. הפיוט עוסק במגוון נושאים הנוגעים בנפש האדם- עמידתו מול אלוקיו, תוכחתו לעצמו ובקשת הגאולה שלו. מילותיו קשות ומסובכות עד כדי כך שהיינו מצפים שאיש לא יתחבר אליו, אולם די היה לראות את הדמעות בעיניהם של היושבים לצידי כדי להבין שלא המוח הוא זה שמבין פה, אלא הלב.
על הבמה: מקהלת הפיוט של מכון יד בן צבי. בגיטרה הספרדית אוחז שוקי שוויקי, מומחה לשירה ונגינת פלמנקו. סמוך לו יושב נגן העוד נירו אבוקסיס, שגם אחראי לחלק גדול מן הלחנים לפיוטים הערב. גם ארמונד סבח, נגן העוד הוירטואוזי, לא נעדר. ועל כולם מנצח הרב חיים לוק. הרב לוק, יהודי לא צעיר, ניחן, לא נעים לומר, בכריזמה העולה על זו של גקי לוי. כל משפט שהוא מוסיף בין השירים מדוד, מכוון ומדוייק. הוא מסוגל לעורר בקהל גלי צחוק וגם אנחות התפעלות או מחיאות כפיים. אבל יותר מכך: שירתו נוגעת בנשמה. אני נזכר במה שסבי אמר על שירתו של יוסלה רוזנבלט: "הוא לא שר, הוא מתפלל". גם הרב לוק מתפלל. בנוסח שונה משל יוסלה, אך באותה כוונה ועוצמה. ואלו לא רק הבעות הפנים המרוכזות, המאומצות, הבוכיות, עד שלא נותר שריר בפניו שאינו קמוט. זה גוון הקול שיש בו שמץ מן הנשבר, מן המתחנן.
לאחר מספר פיוטים הקהל שבוי. אז עוברת המקהלה לנגן את הפיוט מתוך הסליחות "אליך ה נשאתי עיני". העיניים, כמו מאליהן, נישאות כלפי מעלה ונתקלות בירח של מעט אחרי אמצע החודש. חודש אלול.
גם כלי-הנגינה השונים על הבמה ייחודיים. כלי תחנונים. חליל הנאי, בו מיטיב לנגן דוד מנחם, מסלסל ובוכה. כמוהו אלעד לוי והכינור, שמפליא אותי כמה הוא מוצא את עצמו בכל הרכב יהודי, ממזרח ומערב. רק הקונטרבס, בצליליו העמוקים, מיישב ומאזן אותם, כמו קורא לא לשקוע בצער גם בימי הסליחות.
איני יודע מה כמות הקהל שתכננו בבית אביחי כי יגיעו לערב הזה, אולם על פי כמות הצרים על הפתחים נראה כי יכולים היו למלא אולם נוסף ללא בעיה. ערב זה הוא רק אחד משלושה ערבי שירה ופיוט שיזמו בבית אביחי, והתקיימו באולמות נוספים בבית אביחי (ביניהם: ערב שירת יהודי אתיופיה, ערב לחנים מודרניים עם קובי אוז ויוני רועה, מופע משותף לדוד מנחם ושלומי שבן, פיוטים אשכנזיים וחסידיים, ועוד ועוד) ובמרכז זראר בכר.
שלמי תודה מגיעים לבית אביחי, לאתר הזמנה לפיוט, לעיריית ירושלים, ולעוד שורה ארוכה של תומכים ומעודדים, היוזמים את הפסטיבלים השונים בירושלים, ומשמרים בכך תרבות יהודית עתיקה ועשירה, לצד הטמעתה בחוויה הישראלית.