הסיפור שאינו נגמר

אי אפשר להתייחס לחוויית הקריאה ב"הסיפור שאינו נגמר", בלי לדבר על השוחד שניתן לי ולשכמותי בתחילת הסיפור

"אהבתו של בסטיאן בלתאזר בוקס היתה ספרים.

מי שלא בילה אחר צהריים תמימים באוזניים לוהטות ושער פרוע, שוכח עולם ומלואו, שוכח קור ורעב בהשתקעו בספר...

מי שמעולם לא קרא בסתר, לאור פנס כיס מתחת לשמיכה מפני שאבא או אמא או מישהו אחר שכוונתו טובה כיבה את האור בנימוק ההגיוני שעכשיו מוכרחים לישון, כי מחר בבוקר צריך לקום וקדם וצאת משמיכת הפוך...

מי שמעודו לא הזיל דמעה, בגלוי או בסתר, משום שהנה בא סיפור מופלא לקיצו ויש להיפרד מן הדמויות שאיתן יחד עברת הרפתקאות כה רבות- דמויות שאהבת והערצת, שלהן דאגת ועמן קיווית וללא חברתן נראים החיים ריקים וחסרי טעם...

מי שאינו מכיר את כל אלו מניסיונו הוא, לא יוכל להבין את מה שעשה בסטיאן עכשיו"

איזו תולעת ספרים לא תיכבש בידי ספר שהגיבור הראשי שלה הינו תולעת ספרים? איזה ילד עדין וחולמני יקרא את השורות האלו ולא ירגיש שיש מישהו המבין לרוחו?

סיפור שונה עבור אנשים שונים

"הסיפור שאינו נגמר" הינו ספר ילדים עדין ויפיפה של מיכאל אנדה, המספר את סיפורו של יתום המוצא מפלט מחייו האפרוריים בבריחה אל הקריאה. כאשר הוא מוצא (גונב, למעשה) ספר אודות "ממלכת פנטזיה", הוא פותח במסע דמיוני ברחבי הממלכה, מסע שלמעשה הוא בעצם מסע אל תוך נפשו שלו. מסע זה מתחיל עוד בעצם חווית הקריאה, ומתעצם ביתר שאת כאשר הספר שואב אותו אל תוך פנטזיה.

נאמן לשמה של הממלכה, הספר מפגיש אותנו עם שלל דמויות ססגוניות, מקומות ויצורים מרתקים, תהפוכות; כל מה שהספרות המודרנית, וביתר שאת הפוסט-מודרנית, ראתה כדבר שאבד עליו הכלח.

עיקרו של הספר הוא דיון בסוגיית הרצון, בשאלה כיצד אדם מזהה את עצמו, מגלה מי הוא באמת. סביב שאלה זו מתחבט גיבור הספר, בסטיאן. את לבטיו הפנימיים משקפים המאורעות החיצוניים בפנטזיה. רק כאשר הוא מסגול לעמוד מול עצמו בלב שלם, הוא מסוגל לחזור לעולמו הרגיל עם "מי החיים".

דיון נוסף, שני בחשיבותו, הוא על מקומה של הספרות:

"בסטיאן לא אהב ספרים, בהם סופרים משעממים ורעי מזג מספרים על אירועים דלים ואפרוריים בחייהם הדלים והאפרוריים של אנשים דלים ואפרוריים. מסוג זה יש לו די והותר במציאות, ולמה לו לקרוא על כך כתוספת?... אהבתו של בסטיאן הייתה נתונה לספרים שהיו מרתקים או מבדחים או עודדו אותו לחלום. ספרים שבהם מתנסות דמויות בדויות בהרפתקאות נפלאות, ספרים המאפשרים לקורא לדמות בלבו כל מיני דברים כאוות נפשו"

אנדה נלחם בעד ספרות דמיונית, פרועה, פנסטסטית (ניתן למצוא בהשקפתו המשך לדעות שמביע טולקין ב"עץ ועלה"). הוא נלחם על מקומה של הספרות ככלי "אסקיפסטי-חיובי": כלומר, הבריחה מהמציאות כאידיאל, כדרך לשיפור המציאות עצמה. כך משתמע מהדיון בין אטריו לקיסרית הילדותית בנוגע לדבריו של גמורק הוורוולף (Werewolf- אדם זאב). תפיסה זו- של הדמיון כעולם לגיטימי, לכתחילאי, נבחנת לאורך כל הספר, ועוברת שינוי רב, בד בבד עם השינוי שעובר בסטיאן בעצמו.

האופן הישיר מעט בו מתנהלים הדיונים הללו עלול לעתים להביך את הקורא המתוחכם יותר. ישירות זו היא מאפיין של מיכאל אנדה בכל ספריו ("מומו" כדוגמה בולטת), המתאימה מאד לתמימות הילדותית בה הוא כותב. אחרי שלומדים לא להירתע ממנה, מתגלית תפישת עולם מרתקת.

מלבד זאת, אין לתת לישירות הזו להטעות, מתחת לפני השטח רוחשות, שלא במוצהר, סוגיות חשובות לא פחות, וכדאי לנסות לשים אליהן לב: טוב ורע; המתח בין היוצר ליצירתו; ההבדל בין דמיון לשקר; תפישת המחזוריות, ועוד היד נטויה.

אז מי שספר דמיוני כמו אגדה, ילדותי ומתוק כמו אריך קסטנר, קצת מהורהר וחולמני- עושה לו את זה, מוזמן עכשיו לשבת ולקרוא.

ומי שלא, יכול תמיד לזכור ש"יש דלתות רבות לפנטזיה...יש עוד ספרי קסם כאלה. אנשים רבים קוראים אותם מבלי לדעת זאת. הכל תלוי במי שמקבל לידיו ספרים כאלה...הסיפור שאינו נגמר הוא סיפור שונה עבור אנשים שונים".

אבל זה כבר סיפור אחר, ויסופר בפעם אחרת.

הסיפור שאינו נגמר/מיכאל אנדה

מידי יום במהלך שבוע הספר ימליצו עורכי ביכורים על ספר מיוחד שאהבו