ספריית הישיבה התיכונית בה למדתי היא מקום קסום בו ביליתי בה שעות רבות. באחד מהימים הראשונים ללימודי, אי שם בתחילת כיתה ז, גיליתי בפינת החדר ארון עץ ישן וכהה, נחבא מעט, בו היו מסודרים קלסרים וארגזים רבים של עיתונים וכתבי עת. ביניהם היו גם שני ארגזים שהיה כתוב עליהם "בני עקיבא". פתחתי את הארגז, מנער את אבקו, והתרגשתי - בני עקיבא הייתה חדשה אז בעולמי, הצטרפתי אליה רק כשנה קודם. בתוך הארגז מצאתי כמה מאות גיליונות ישנים של עיתון "זרעים", ביטאונה של התנועה. התחלתי מדפדף בהם ביראת כבוד, וכל דף היה מרתק יותר מקודמו: דיונים ופולמוסים אודות סוגיות יסודיות בתנועה ובציונות הדתית, תחקירים וכתבות פרופיל מעמיקות, ראיונות עם הוגים וחלוצים דתיים שכיום מנוחתם עדן, ומכתבים למערכת מאת חניכים צעירים שכיום הם רבנים ואישי ציבור ידועים. בגיליונות המאוחרים יותר מצאתי אף תמונות של סניפי הקדום.
גם כיום, כשאני חוזר לבקר בישיבה התיכונית, אני פוקד את העלונים הישנים, הממתינים שם כמו חברים ותיקים. אני מדפדף בהם בשביל הגעגוע. געגוע לתקופה שלא הייתי בה. אני מתגעגע בשביל הוריי ומקנא בהם, על סיפוריהם המסופרים בעיניים נוצצות, סיפורי הגשמה וחלוציות, סיפורי אמי על ימי ההכשרה בקיבוץ סעד, שם שהתה כשנה מטעם "בני עקיבא" ולאחר מכן עלתה ארצה; אני מתגעגע בשביל חניכיי היקרים ובשביל החניכים הקטנים יותר, שלא זכו לגדול בתנועה שנוצרים בה ויכוחים רעיוניים, פולמוסים, דיונים אידאולוגיים ושאר דיונים המרחיבים דעתו של חניך. ואני מתגעגע בשביל עצמי, כי גם אני לא זכיתי.
בני עקיבא של התקופה ההיא, התקופה שעליה שמעתי כל-כך הרבה ובה דפדפתי בלהיטות במשך שנים רבות הייתה תנועה שהצמיחה אנשים של מורכבות, של חיים דתיים מסורים ונאמנים המשתלבים במלואם בחיים המודרניים ובמוסדות המדינה. הייתה זו תנועה שהכילה ויכוחים אידאולוגיים הרי-גורל ומשמעות, כאשר הוויכוחים בה היום נסבים בעיקר סביב שאלת הפרדת הסניפים והצניעות בפיזמונסניף (העיסוק המאסיבי בנושא הצניעות הוא עצמו הופך כבר ללא-צנוע), או שאלת סמכותם של רבנים ממלכתיים לעסוק בנושא סירוב פקודה. בפעמים הנדירות בהן עיתון "זרעים" נוחת בביתי כיום, אני מתעצב לנוכח השיח השטחי והמקובעות המחשבתית אליה החניך מכוּוָן. אינני כועס על התנועה, אני אוהב אותה בכל לבי ומרגיש קשור אליה, ולכן אני כל-כך מתגעגע אליה, אל אותה תנועה באותה תקופה שלא הכרתי, מנסה לדמיין איך זה היה להם. אני מתגעגע גם למה שהיה יכול להיות, לתנועה שהייתי יכול לגדול בה: תנועה שיוצרת שאלות - ומתמודדת איתן באומץ. תנועה שיוצרת מורכבות - ומועצמת על ידה. זו התנועה שאני מתגעגע אליה.
מאז שגיליתי את ארגזי עיתוני "זרעים" באותו יום בתחילת כיתה ז בספריית הישיבה התיכונית בה למדתי, הייתי מקיים בכל שנה, בימים שלפני שבת ארגון, מעין טקס קטן, פרטי, דתי: הייתי מוציא את הארגזים, פורס את כל העיתונים הישנים על השולחן, וקורא במשך שעות. קורא על פולמוסים שהיו ואינם, על ויכוחים פנים-תנועתיים שכבר מזמן הוכרעו או נשכחו, על אנשים חלוצים ומגשימים שנפטרו מן העולם. כך בכל שנה, בימים שלפני חודש ארגון. קורא, מעיין, מעמיק, ואז אוסף, מחזיר לארגז, שם בארון ומתגעגע.
אריאל הורוביץ, תושב ירושלים, מדריך לשעבר ובוגר התנועה.
ביום שלישי הקרוב תערוך תנועת נאמני תורה ועבודה ערב בנושא דרכה של תנועת בני עקיבא.