1.
האמת היא שהרגשתי בהתחלה כמו בן כפר שהגיע לעיר הגדולה. כמו ירושלמי שהגיע לתל אביב. כמו דוס שהגיע לפאב, לראשונה בחייו. מופע אלבום הזהב של דוד דאור התקיים במועדון "רידינג 3" בנמל תל אביב, מה שגרם לי להבין לראשונה בחיי שיש נמלי תל אביב - זה הדרומי וזה הצפוני - ובשניהם לא פשוט למצוא חניה.
2.
זה היה מופע טוב. דוד דאור היה כריזמטי, שמח, והזכיר כל העת ילד קטן שזכה בפרס הגדול. הוא קיפצץ ללא הרף על הבמה, שר בעוצמה ובכוונה ידיים שלוחות מאחורי גבו, והדביק את הקהל בהתלהבות שלו. לעומתו, כשארקדי דוכין עלה על הבמה בהתנדנדות עייפה משהו, עם טי-שירט דהוי ושירה עגמומית, נראה דוד דאור בתור גרף המראה שלו. השמחה הייתה נראית פנימית, אמיתית, כמעט היפר-אקטיבית. וזה העלה חיוך גדול על פני לא מעט אנשים בקהל. ראיתי.
 |
|
שמחה פנימית, אמיתית, כמעט היפר-אקטיבית
|
3.
הנגנים בהופעות כאלה הם תמיד טובים. זמר בסדר גודל של דוד דאור לא יעשה לעצמו פאדיחות עם נגנים בינוניים, ולכן הציפייה בהופעה כזו היא שהנגנים יתעלו. לא "סתם ינגנו", אלא יביאו משהו חי, מקורי, שנוצר זה עתה מהמפגש ביניהם. ובכן: הכינור (סניה קרויטור) הפליא לעשות. באמת. חוץ מההופעה החיצונית שלו (גבוה ורזה, לבוש חליפה בעלת שני זנבות, שיער ארוך ואפלולי) שאמרה כל כולה "אני נגן כינור, ולא סתם, אלא מהמשובחים שבהם", הנגינה שלו באמת הייתה מדהימה והביאה יצירתיות יחד עם וירטואוזיות מופלאה אל הבמה. הבס תופים היו טובים, אם כי לא התעלו למדרגות לוליינות מוסיקלית. הקלידן עשה דברים באמת יפים עם הצעצוע המשוכלל שלו והפגין שליטה ברזיו האלקטרוניים, ואילו את כלי ההקשה וכלי המיתר (עוד, סאז, גיטרות), פשוט לא שמעתי. הבס-תופים כיסו אותם לחלוטין, מה שגרם לי לעוגמת נפש לא מועטה, ולמבטים זועפים ששלחתי מידי פעם לאנשי הסאונד. כל כך חבל, כי מופע של פיוטים ללא כלי מיתר אתניים וכמעט ללא כלי הקשה, מאבד הרבה מאוד מערכו. דוד דאור שר כהרגלו מצוין, וסיפר איך אביו היה מבקש ממנו, בזמנו, לנסות לשיר "כמו גבר".
4.
מה שבאמת היה מפתיע זה החיבור עם הקהל. כלומר, מופע שכולו שירים מהמקורות - מ"אדון הסליחות", עבור דרך "דרור יקרא" ו"לכה דודי" המרוקאי, בתוספת הבלחות מקסימות של "אבינו מלכנו" ו"כל העולם כולו" - והקהל, חילוני ברנזאי ברובו המוחלט, משתף פעולה בצורה מלאה, מכיר את המילים ואת המנגינות, מריע ומוחא כפיים, זה באמת מרשים. ודוד דאור, המשרבב מילות שבח והודיה לקדוש ברוך הוא, עם לאה שבת השרה "קדוש קדוש קדוש", כל זה כבר היה לפלא גדול בעיני. אתי אנקרי ("אבל הם הבטיחו שהיא תבוא! רמאים!", התמרד בתוכי ילד קטן כשהמופע הסתיים ואתי אנקרי לא הראתה את צל צילה) הייתה בוודאי מוסיפה עוד אהבה לה יתברך אילו הגיעה גם היא למופע, כמובטח, אבל גם בלעדיה היה, כאמור, מרשים מן הבחינה הזו.
 |
|
אנרגיה טובה מכסה על כל הפשעים
|
5.
רוב השירים היו אנרגטיים להפליא, נתנו בראש ושילהבו את הקהל. בראשם "אדון הסליחות", שלדעתי נשא על גבו את העיבוד המעניין ביותר. שירי עם כגון "ערב של שושנים" במקצב שבע שמיניות פחות גרם להנאה (תפסיקו כבר להראות לקהל שהוא יודע למחוא כפיים בשבע שמיניות! זה כבר לא עושה לנו את זה!). בין שירי הקצב השתרבבו כמה שירים מינוריים, ליריים, ולדעתי רק שניים מהם הצליחו לפרוץ אל המאזינים: "תשמור על העולם ילד", ו"חתיכת שמיים" המופלא של לאה שבת. מה שמוכיח, כרגיל, שאנשים בדרך כלל רוצים שיקפיצו וילהיבו אותם. פחות שירי ערש לפני השינה.
6.
דוד דאור היה ספונטאני במשך ההופעה, והצליח במהלך הערב להביך לא מעט בבדיחותיו את שרון חזיז שישבה בקהל, ואף להעלות לבמה את שלומי שבת שישב בקהל והצטרף ללאה אחותו, ללא הכנה מוקדמת. פתרון המשוואה הזו אומר שאנרגיה טובה מכסה על כל הפשעים: למרות שהשירים לא היו בטון שהתאים לשלומי וללאה גם יחד, השמחה והכיף שפרצו מהם עשו את השירה שלהם לגדולה מהחיים.
7.
מחשבה שבאה אחרי הערב: מדהים איך החיבורים מתרחשים, בסופו של דבר. איך מופע חילוני מביא את כל היהדות הזו לפתע אל תוך המוסיקה, וכמה שכולם אוהבים את זה. כמו הגל האחרון והמוצלח של אלבומי פיוטים, מאהוד ומאיר בנאי, שלמה גרוניך, דוד דאור ואחרים. בסוף חול המועד, בערב הושענא רבה בתקוע, ראיתי את ההשלמה ההפוכה, איך היהדות מביאה אל תוכה את כל המוסיקה והיצירה הזו, כשערב לימוד התורה הכיל בקרבו כל כך הרבה דרמה, שירה, קולנוע ומוסיקה. ולא, אני לא מפליג אל עבר האופק הורוד שבו חזרנו אל המוסיקה שנשמעה בבית המקדש ומעכשיו כרובים ירחפו תדיר מעל הופעות של שלמה ארצי. פשוט, בפראפרזה על דברי חווה אלברשטיין, פשוט השילוב (בין היהדות לעולם, בין הדתיים לחילונים, בין עולם התוהו לעולם התיקון) נעשה יותר נוח.