שהורדתי את העטיפה מהדיסק "בובה של משפחה" לא חשבתי אלא דבר אחד: הנה, 45 דקות של שקט. נניח את הילדה מול המסך (של המחשב, לא הטלוויזיה..), ונשכח מהיותי הורה לזמן הקרוב. ככה זה עובד, לא? פעם שלחנו את הילדים לגן של סוניה בין 7 ל-4, היום אפשר גם לשלוח לגן של דודו בכל רגע נתון. DVD חדש, צבעוני וקורץ, וודאי ירתק את העוללית וישכיח ממני לכמה רגעים את התואר אב-בא (כהגייתהּ. המלווה בד"כ בסימני ידיים "תרים אותי").
לתומי חשבתי שלחיצה על ה-Play תיתן את האות לתחילת החגיגות, אך אז הגיעו ייסורי המצפון: "איזה אבא אתה?", "אתה לא בודק לאילו תכנים הילדה שלך נחשפת?". ייסורי המצפון ניצחו, והדרך אל החופש נדחתה ב- 2 דקות. אבל באמת, 2 דקות. מי היה מאמין.
מנקודה זו ואילך מתחילות 45 דקות של חוויה משפחתית אמיתית. זה היה מתישהו בין הדקה ה- 12 ל-14 שאשתי הצטרפה לחבורה, וכך מצאנו את עצמנו כולנו מרותקים בצפייה לדיסק עליו מתנוססות בובות בכותרת. מי היה מאמין.
15 שירים וביניהם קטעי קישור קצרים (בהם מומלץ מעט להגביר את הסאונד), מעבירים את הצופה הרך או המבוגר דרך נקודות משמעותיות בחיי המשפחה בכלל, וזו הדתית בפרט. נקודות "דתיות", כמו תפילה, שבת, לימוד תורה מקבלות התייחסות מקורית מטובלת בהומור עדין, ושוב, לא לילדים בלבד. מלבד אלו, הערך המוסף האמיתי של הדיסק, לטעמי, הוא דווקא ההתיחסות לצדדים הנוספים. דרך השירים והמערכונים הקצרים מנסים יוצרי הדיסק להציג את יחסיו של ילד עם הוריו ואחיו מנקודת המבט של הילד עצמו, כזו שלא תמיד רואים. כל שיר נוגע באנקדוטה שונה מחיי היום יום ועושה זאת בטוב טעם אמיתי, מה שככל הנראה יאפשר לילד שלכם להתחבר אליהם בקלות. וכן, כל הפילוספיה הזאת היא על דיסק לילדים. מי היה מאמין.
ניחוח מיוחד עולה מהעובדה שסוף סוף, לראשונה, לא שלחנו את הילד לגן. לא די לו לילד המודרני שהוא מבלה את רוב שעות היום בגן או במעון, גם הדיסקים שהוא רואה בבית תמיד יציגו את התמונה הזהה: הגננת והחברים. פתאום זו לא הגננת- אלא אבא ואמא, אלו לא החברים - כי אם האחים. הרבה יותר משפחתי, הרבה יותר דביק, הרבה יותר מתוק.
הפן המוזיקלי של הסרט גם הוא מתווסף לרשימת החידושים המקוריים. אז נכון, זה לא שילדינו ידקדקו באילו סולמות נכתבו השירים ובאלו הרכבים בוצעו, אבל הכרות עם מגוון רחב של סגנונות כבר בגיל הרך ודאי יעשיר את עולמם. ואם לא, זה לפחות ילמד אותם שלא כל שיר בסגנון מזרחי חייב לדבר על אהבה.
45 דקות חלפו, והופ, הילדה נרדמה. מי היה מאמין.
בובה של משפחה, 45 דקות, בהוצאת 'הסרטיה'