היה זה סתם עוד בוקר קיצי בעיירה השקטה. הוא הלך לאיטו בשבילה הצרים, שואף אל קרביו מניחוחותיה המוכרים ומזין עיניו משלל נופיה הצבעוניים. מחלונות הבתים נשקפו אליו דמויותיה המוכרות, פניהן מוארות והן מחייכות אליו חיוכים כנים. בעבורן זהו עוד יום סתמי, כמו האתמול, כמו המחר, עוד יום קייצי ושקט בעיירה הקטנה.
הוא המשיך לצעוד בדרך המוכרת, דרך אותה עשה פעמים כה רבות בעבר, תוך שהוא מתרפק בערגה על זכרונות ביקורו האחרון. שיר עליז התעקש שלא לעלות בזכרונו. הוא פנה, כהרגלו, אל אותה סמטה מוכרת, ספר ארבע דלתות כתומות, ונעצר. מחשבותיו התפוגגו באחת, משהו לא היה כשורה. לא היה דבר מה ממשי שיכול היה לרמוז לו על כך, אך הוא ידע. במין תחושה פנימית, תחושה אבהית כמעט, הוא הרגיש שמשהו לא בסדר. אולי היה זה השלט שנראה צהוב מאי פעם, אולי הגינה, שנראתה עזובה מעט, או אולי השקט ששרר כענן כבד מעל הבית.
הוא ניער מעליו כמה מחשבות תועות, לקח נשימה עמוקה, והתקדם לאטו אל עבר הדלת. עם כל פסיעה ופסיעה התעצם בקרבו החשש הכבד לקראת הבאות. המפתח החליק כמו פעם אל חור המנעול, והדלת נפתחה לרווחה. עיניו כמעט ויצאו מחוריהן מרוב תדהמה. המחזה שנגלה לעיניו היה מקפיא את דמו של הגיבור באדם. בשארית כוחותיו הוא נאחז במשקוף הדלת ונשאר לעמוד על מקומו, לבו הלם בפראות. במקום בו אך לפני כמה שבועות עמד חדר מפואר ושוקק חיים, נותר רק רמז דק, צל צילה של תרבות מפוארת ועשירה. לא, דבר לא נהרס או נשבר, אף חפץ לא נעלם או נגנב, למעשה, מראה החדר לא היה שונה כלל ממראהו בעת ביקורו האחרון. הוא לא יכל לשאת זאת. הוא משך לעברו את הכיסא שנח, כמו תמיד, בין הדלת לפסנתר, והתיישב.
דקות ארוכות עברו בטרם אזר אומץ לקום ולסרוק את החדר. הוא עבר מפינה לפינה ותמונת מצב עגומה הצטיירה לנגד עיניו. מחוגי השעון כאילו עמדו מלכת. קולו החד של הפסנתר מילא את האוויר בצלילי אותו אקורד מוכר, והכינור שעמד לצידו ליווה אותו במונוטוניות חרישית. הדהוד מצילת המתכת עדיין נישא בחלל החדר. בפינה מרוחקת מעט, ניתן היה להבחין בכמה צלליות חוורות שקפאו על עמדן, כמין אנדרטה לשיר ווקאלי ישן.
"האם אני האחרון?" שאל את עצמו בבהלה, "האם לא נותר איש?". מחשבות נוגות ושאלות ללא מענה התרוצצו בבהלה בנבכי מוחו, מאיימות להטביע אותו במצולותיהן. הוא הסתובב אנה ואנה בחדר הגדול והקר, מחפש מזור לרעתו. זכרונות נוסטלגיים הציפו אותו לפתע, עת עמד באותו מקום וסביבו עמדו מכריו, חבריו, אנשי סודו. דמעות החלו נקוות בעיניו.
קול חריקה פתאומית ניער אותו ממחשבותיו. אוושת רוח קלה, שחדרה בעד החלון הפתוח, נשאה על גבה עלים מעץ הזית הסמוך וביניהן מצא לתדהמתו פתק קטן. הוא פתח את קיפוליו, להוט לקרוא את תוכנו. הפתק, כך התברר, היה המענה לכל תהיותיו.
בפתק נכתב:
"סדנת מוזיקה לא תהיה פעילה בשלושת השבועות"