אביסלה ראפ

בבריכת הסולטן ביום רביעי היה קר. קור ירושלמי כזה, מקפיא. אבל האנרגיות שזרמו משם הדליקו את הבירה והנשמה בלהבה ענקית. אחרי עיכובים והמתנה בלתי נגמרת לא רק בימים שלפני אלא גם ללהקת החימום של ארז לב-ארי עם שלל הרפרטואר הידוע (שהיה מצוין)- הוא הפציע. הפעם החליפה השחורה פינתה מקום לאימונית כחולה והכובע פינה מקום אחר כבוד למצחיה ניו-יורקית טיפוסית. כשמשקפי שמש על עיניו, מתיסיהו - נראה ללא ספק שונה. ללא ספק טייטל.

כשענני עשן סמיך עופפים אותו, ניגש השמחה-מן ישר לעבודה. עם חיוך כובש המעטר את פניו, מתיסיהו סימן בלהט את המטרה: הפנמה. הפנמה של הדיסק החדשOne Day . הפנמה של הסגנון כמו גם חיבור אל הקהל הישראלי. כל האמצעים היו כשרים.

מסתורין באוויר (צילומים: yanovskiy.com)

הלבוש מדליק את הקהל המשולהב, מקבל משמעות אחרת כשמתיו מילר (מתיסיהו) פושט את האימונית לטובת חולצה לבנה עם האות א מתנוססת על גבו בגאון. אם מישהו הבין במה מדובר? לא נראה לי. אבל ללא ספק הוא הצליח להשאיר את המסתורין באוויר.

הקהל, כמו אחוז דיבוק, אכל את ההופעה בתיאבון. עם מחיאות כפיים וקפיצות לקול רעש הגיטרות והדיסטורשיין שבשונה מהופעותיו הקודמות היוו מרכיב דומיננטי, יחד עם תיפופים ורגאיי בריא. וכשהבחור על הבמה מקפץ כמו ברסלבר, לא פלא שרוב הקהל מעדיף לעמוד.

הם רצו אותו

את שיר הנושא בדיסק החדש, טמן מתיס עמוק אחרי חמש רצועות. התכנון היה מדוקדק, שתי מלודיות שקטות, פסוקים מהמקורות כמו כן בקודש חזיתיך ושמע ישראל (פעמיים). הכל מלווה בחביבות ובחיוך כובש. ללא מלל - רק מבטים, חיוכים, סימונים, כימיה נפלאה עם הקהל. ראפר-חוסיד, מהזן החדש.

את הפינאלי מתיסיהו רצה לסגור בכבוד. את הדובדבן של גרוזלם שאף אחד לא שכח הוא שמר לסוף. הוא לא היה צריך להתאמץ, הקהל פשוט שר בשבילו. הם רצו אותו והוא עם סטייג דייוינג אחד או שניים, נענה להם.

אז מה היה שם? מתיסיהו, בוגר, אחר, משוכלל, אדיב, ועם כל זה ביישן כמו שרק חסיד יודע להיות עם החיוך הקורן והמוזיקה המקפיצה. סימן לבאות? סיגנון חדש לכוכב העולה? אולי. מה שבטוח היה קר, קור ירושלמי כזה. אך מתיסיהו? לו היה חם. מתיסיהו ניפק את הסחורה.