Clash of the Titans
ארץ: ארצות הברית
שפה: אנגלית, תרגום :עברית
שנה: 2010
במאי: לואי לטרי ,
אורך הסרט: 106 דקות
מתאים לגילאים: נוער, מבוגרים,
תקציר עלילת הסרט
במרכז הסרט עומד פרסאוס (סם וורתינגטון), שנולד כאל וגדל כאדם עומד חסר אונים בניסיון להציל את בני משפחתו מהאדס (ראלף פיינס), האל הנקמני של העולם התחתון. כשלא נותר לו דבר להפסיד, פרסאוס מתנדב להוביל קרב במטרה להביס את האדס לפני שהוא מצליח לנשל את זאוס (ליאם ניסן) מכוחו ולהפוך את העולם לגיהנום. פרסאוס יוצא למסע מסוכן עמוק בתוך העולמות האסורים. הוא מוביל קבוצת לוחמים נועזת וביניהם דראקו (מאדס מיקלסן), חייל מנוסה המעודד את פרסאוס העיקש לנצל את כוחות האל הטמונים בו. הם נלחמים בשדים ומפלצות והם ישרדו רק אם פרסאוס יקבל עליו כוחות אל, יגדיר את גורלו וייצור את ייעודו. מאבק הכוחות האולטימטיבי מציב אנשים מול מלכים ומלכים מול אלים. אבל המלחמה בין האלים עצמם היא זו שעלולה להשמיד את העולם.
http://www.youtube.com/v/q6CJenNMsb4&hl=en&fs=1
ההמלצה שלי:
סרטי תלת-מימד. תודו, משהו בעצם הזכרת האותיות D3 זו לצד זו גורם למשהו בתוכנו לעשות סלטת שמחה לאחור. מרגש, לא? הם גם עולים יותר, סרטי התלת. גורם לנו להרגיש שזה לא כמו ללכת לסתם עוד סרט, פה יש השקעה. פה יש הפקה-הפקה.
קראתי לאחרונה היכן שהוא שסרטי התלת-מימד, דינם כדין טכנולוגיית סרטי הסינרמה שלא שרדה.
סינר-מה? בדיוק. אז רק כדי לסבר את האוזן, טכנולוגיית הקרנת סרטים זו פותחה במטרה להחזיר את צופי הקולנוע שברחו אל הצעקה האחרונה דאז- הטלוויזיה. הסרט היה מוקרן על מסך קמור ענק, כך שהצופה היה מרגיש כאילו הוא נמצא ממש בתוך הסרט.
נשמע מוכר? ובכן, הפלטפורמה זכתה להצלחה גדולה. ההמונים נהרו אל בתי הקולנוע, מדינות העולם, ובניהם ישראל, ייבאו את הטכנולוגיה הנוצצת ותעשיית הקולנוע רשמה 1-0 לטובתה.
אלא מה? לא לזמן רב. ההמונים התדלדלו עם הזמן, הכדאיות הכלכלית התבדתה והטלוויזיה פיהקה בדיוק בזמן שהושמעו שלושה צלצולים ואנטנתה הורמה באויר לאות ניצחון (לימים תכנס הטכנולוגיה שהעיפה לטלויזיה את כפתורי המסך בנוק-אאוט, האינטרנט, אבל זה כבר סיפור אחר).
מצפייה ב'התנגשות הטיטאנים' מתחילה ומתבססת מגמה שהסתמנה עוד ב'אווטאר', מפלצת ההצלחה התלת-מימדית שתקעה ראשונה את דגל התלת-מימד. מגמה של שטחיות בלתי נסבלת. מגמה שבה הטכנולוגיה באה על חשבון התסריט. מגמה שבה מרכז תשומת-לבנו אמור להסתכם במשחקי הקרוב-רחוק האלה. בהרגשה ש'אנחנו שם'. ואני שואלת, אם הדמויות הן דמויות קרטון, למה שארצה להיות שם? העלילה נראית ונשמעת כמו סלט ניסואז' ברוטב המיתולוגיה היוונית. עושה רושם שמישהו שם למעלה, בצמרת הוליווד, חשב לזרוק את כל סיפורי המיתולוגיה היוונית לקערה תלת-מימדית אחת, לערבב טוב טוב, להכניס אלמנטים מסרטי פעולה-בניחוח-אתני כמו 'חולית' ולהגיש עם משקפיים.
התוצאה, טוב ששאלתם, נראית ונשמעת כמו פארודיה מושלמת על סרטי המיתולוגיה היוונית.
הטקסטים מדוקלמים, המשחק נראה כמו תרגילי שנה א' בניסן נתיב והתוצאה משמימה ומייגעת.
אלא אם כן מפלצות תלת-מימד בשם 'קראקן', 'מדוזה' ועקרבי ענק עושים לכם את זה (המפלצת קרובה- אוה, עכשיו היא רחוקה. הנה היא שוב מתקרבת. וחוזר חלילה. תחזיקו אותי, הריגוש).
במהלך הצפייה בסרט קשה שלא לקבל את התחושה שיש איזשהו מסר ממוסמס. משהו שקשור לכוחם של האלים מול כוחם של בני-האדם. בני-האדם, שרואים וחווים את האלים בצורה גלויה לחלוטין, מחליטים לכפור בהם, מסיבה לא ברורה כלשהי. האדם אינו זקוק לאל, לכאורה. גם גיבור הסרט, פרסיאוס (שתסלחו לי, אבל עדיין לא הבנתי מה ההבדל בינו לבין הרקולס) כופר באלים, למרות שאביו, זאוס, מתגלה אליו ישירות ומתחנן שיחזור לאולימפוס. פרסיאוס כפוי הטובה מחליט שהוא אינו צריך את עזרת האלים ושטוב יותר למטה, בכדור הארץ, ועוד רגע והוא יורק לאביו בפרצופו. מדוע? לא ברור.
דבר נוסף שלא ברור הוא, איך פרסיאוס התינוק , שהיה כלוא עם אמו בתיבת עץ שנזרקה מגובה רב, שורד ואילו אמו לא. חורים רבים וצורמים הולכים ונערמים תוך כדי צפייה, אך בהמשך מתברר, שהבמאי לא באמת מעוניין לענות עליהם ו/או להשקיע אנרגיה מינימלית של מחשבה במתן תשובות בכל הנוגע לתוכן הסרט. כדי להוסיף אבסורד לעלילה (זהירות, ספויילר), אהובתו-לרגע של פרסיאוס, שמופיעה בעיקר כקישוט לעין ולאוזן (מבטאה בריטי אם אינני טועה) מוקמת לתחייה על ידי זאוס הסלחני רגע לפני סוף הסרט, כשעל פניו של הגיבור, שלא מביע קמצוץ רגש חיובי כלפי כל השפע הזה שזאוס מתעקש להרעיף עליו, מופיעה רק הבעה של: יא אללה, איזה שיחוק, גבר. שטחי, כבר אמרנו?
ההשוואה ל'אוואטאר' אינה נמנעת לא רק בגלל הטכנולוגיה המשותפת. דבר משותף אחד נוסף ל'אוואטאר' ול'התנגשות הטיטאנים' הוא כוכב הסרט, סאם וורת'ינגטון האוסטרלי. אלא שמאז הסרט ההוא, מרחק של כמה חודשים עד שנה עד לצילום הסרט הזה, הוא נראה מבוגר יותר בעשר שנים, כך שמה שהיה ניתן להאחז בו באוואטאר- יופיו של הכוכב הראשי (כן, המדור שטחי, כשהמדור משתעמם מעלילות ממוחזרות סטייל אוואטאר הוא מוצא נחמה בפרצופים יפים בתלת-מימד), מאבד את האפקטיביות שלו בסרט הזה.
אלמנט נוסף של השוואה ל'אוואטאר' קשור שוב לטכנולוגיית התלת-מימד, אבל הפעם מהצד הטכני: ב'אוואטאר, לפחות,' הטכנולוגייה אכן הקימה עולם פנטזיוני לתחייה. פגשנו עולם של צבעים, תנועות גפיים משכנעות והבעות פנים ריאליסטיות. חוויית התלת-מימד הקימה את העלילה לתחייה אמיתית. כן, עלילה שטוחה כחביתת-ירק, אבל עדיין. שעמום לא זכור לי שהיה שם. ב'התנגשות', לעומת זאת, פלטת הצבעים של הסרט כוללת כל צבע שנכלל תחת לכלוך, הזנחה וזיעה.
לו היה מסתכם עניין בחירת הצבעים בכך, ניחא. בחורה, תגידו. טעם אישי, תגידו.אלא שמשקפי התלת-מימד הפכו את הצבעים האלה למתים אף יותר כשעם הרכבת המשקפיים המסך "נכבה" בצורה בלתי אפשרית עד כדי קבלת ההחלטה לצפות בסרט בלי המשקפיים (גם כובדם זה משהו שלא נתקלתי בו קודם. ייתכן ועניין זה קשור לאולמות הקולנוע בהם משודר הסרט. המשקפיים האדומות והכבדות של סינמה-סיטי בצומת גלילות, בכלאופן, בלתי נסבלים). נדמה היה שצבעיו של הסרט פשוט אינם מאפשרים צפייה בו בתלת-מימד. ובכלל, העיר ידידי לצפייה- קטעי התלת-מימד אינם כה נחוצים לסצנות הסרט שאינן סצנות "אקשן", ונדמה שרק שם הטכנולוגיה עוד איכשהו "נחוצה" או באה לידי ביטוי.
אם לסכם, אחד הסרטים המשעממים. הדמויות פלקטיות, הבחורות –שאינן מפלצות- מופיעות שם כקישוטים, אין הומור של ממש (למעט שתי דמויות קומיות שזכו למשפטים ספורים בלבד), אין רגש של ממש ואין הזדהות של ממש. וכשאין הזדהות- אין עניין. כשאין עניין- אין סיבה לפקוד סרטים כאלה.
לפחות עד שיתחילו לכתוב אותם כמו שצריך ולהבין שהעם יעדיף סרטים טובים בעטיפה מקומטת ומוכרת, על פני סרטים דלוחים בעטיפה נוצצת ותלת-מימדית
מידע חינוכי:
הדרוג שלנו
שווה צפיה
די לאלימות
ערכים
צניעות
התנהגות שפה
איכות קולנועית