רבות נכתב על הצפת המסך, הגדול והקטן, ביצירות העוסקות בנושאים ובדמויות מהעולם הדתי. בשבוע שעבר נוספו שתי יצירות לארסנל ההולך ומתרחב. היוצרים (לרוב דתיים או דתל"שים) מצליחים להביא ספורים שמעניינים גם את הציבור הכללי, למרות שזה שלא תמיד מבין את האנקדוטות של העולם הדתי. הדתי הפך למורכב, מ'אחר' למשהו קרוב.
 |
|
(צילום: יחצ)
|
הסיפורים והשפה הקולנועית מצליחים לעצב מציאות המקרבת את ה'אחר' לכל צופה ובזה ייחודם. הצופה הדתי נזעק בכל צפייה בסרט או סדרה טלוויזיונית מסוגה זו, לכל 'עיוות' שלדעתו הוא רואה. פעמים רבות נדמה לו שהספור קיצוני מדי, ופעמים אחרות הוא מתייחס לאי דיוק כלשהוא בהצגת הדמויות והאירועים. בהתייחסות זו נעדרת תופעה חשובה ביותר שברצוני להצביע עליה. הדבר החשוב ביותר בתופעה זו הוא עצם הימצאות דמויות כמו דתי, חרדי או מתנחל בתוך השיח והסיפור שיוצרים מציאות.
עד לא מזמן הציבור הדתי, בעיני הצופה הממוצע, היה 'אחר'-מרוחק, חד ממדי וסטריאוטיפי בצורה קיצונית. הסיפורים האנושיים המשלבים אהבה, קנאה, משפחתיות וקהילה מצליחים ליצור דמויות שניתן להזדהות איתם ויותר חשוב לזהות בהם בני אדם. אין אלה רק פלקטים של דמויות רחוקות כמו יהודי חרדי הצועק "שאבס!" אלא דמות מורכבת שחייה משלבים מערכות חיים אנושיות.
כל סיפור מצליח ליצור משמעות ולספר ספורים רבים מזוויות המאפשרות נקודות מבט שונות. הסיפור יוצר הבנייה חברתית המציגה נורמות של חברות סגורות שהציבור הרחב פחות מכיר. בתהליך זה של נתינת משמעות או בניית הספור יש שימוש בשפה שהיא מעצבת מציאות. עיצוב המציאות נוצר על יד הפרדה בין האירוע לאדם המתואר באירוע. אם עד כה צופה ממוצע שנחשף לסראוטיפים מוקצנים היה אומר על אדם דתי הוא מפחיד, סגור ומאיים. כעת הוא יכול לקבל תמונה מורכבת יותר שתוגדר על ידו : שהאדם הדתי רוצה לקיים את אורח חייו המיוחד ולכן הוא מסתגר וממילא הוא נראה פחות מאיים.
כל מיעוט הרואה עצמו במראה הקולנועית נבהל ממראה עיניו ומרגיש מאוים. אך לדעתי על הציבור הדתי להבין כי מאחורי המראה ניצב עולם מורכב יותר שמראה זו היא רק אשנב המאפשר שילוב של 'אחרים' רבים בתוך המציאות הישראלית.
ציפי קלר. מרצה לחינוך ולתקשורת במכללת הרצוג-גוש עציון