אפתח בוידוי: את יצירותיו הקודמות של יוסף סידר ממש לא אהבתי. אבל, הערת שוליים הוא סרט מצוין שכדאי לראות. צפיתי בסרט עם קהל ירושלמי בתיאטרון ירושלים. האולם היה מלא בקהל מגוון שאף עמד על רגליו בסוף הסרט ומחא כפיים בהתלהבות.
הסרט מרתק מתחילתו ועד סופו ומצליח לספר ספור אנושי יחד עם אלמנטים פוסט מודרניים המשולבים היטב בסיפור. שני גיבורי הסרט מפגינים משחק מצוין, ואין ספק שיש להם חלק גדול בהצלחת הסרט. הסרט איננו סרט מגזרי, אלא סרט העוסק במערכת יחסים בין דורית. זהו סיפורם של שני פרופסורים בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית שתחרות סמויה וגלויה ביניהם, במקרה הם גם אב ובנו. ייחודו של התסריט הוא בהיותו ממוקד בהצגת מערכת היחסים בין שני הפרופסורים ואינו סוטה למערכות יחסים נוספות. מערכת היחסים בין בן הפרופסור לבנו שלו, המצויה ברקע מצליחה להאיר מערכת היחסים העיקרית בסרט, ומציגה לעיתים פרשנות ולעיתים השתקפות מורכבת.
שלמה בר אבא הוא ליהוק מבריק לדמותו של האב שכמעט ולא מדבר ורק הבעותיו המשמעותיות נותנות עומק לבדידותו של האב והניכור שהוא חש מול משפחתו ומול קהילת החוקרים. כל מי שמכיר את עולם האקדמיה ימצא בסרט דקויות מעניינות המשולבות היטב לאורך הכללית של הסרט שערוך, כמו רבים מהסרטים בעידן הפוסט מודרני, כספר עם פרקים וצילום שמדי פעם מתחבר למושג הערת שוליים בדרכים מגוונות. הסרט בודק ערכים של 'אמת' ו'אהבה' ומעמיד אותנו מול מראות מצחיקות אך בוחנות.
לאורך הרבה מאוד סצינות הצילום הוא אפלולי ומכסה יותר מאשר הוא מגלה. המוסיקה מופיעה כייצוג עצמאי שמעמיד את הנצפה באור בוחן ומערער. לזה נוסף משחק הגילוי והחשיפה של הפרופסור הבן עד לגניבת בגדיו שמשאירה אותו חשוף לעין כל ומאלצת אותו להציג זהות בדויה של לוחם סייף המכוסה מכף רגל ועד ראש. משחק הזהויות גם הוא עוד שלב בבירור הבדידות המאפיינת את רקע כל הסרט.
כרזת הסרט מתמקדת בהשתקפות של האישיות של שני גיבורי הסרט. אין פה השתקפות בנאלית אלא מורכבות שנבנית לאורך כל הסרט ומעציה את האישיות של כל אחד מהם.
מספר סצינות בולטות מעמיד את הסרט ברמת איכות קולנועית מצוינת: הסצינה המצחיקה ביותר בסרט היא הסצינה שבה מוצג תיאטרון אבסורד שנוצר כתוצאה מתסריט, בימוי וצילום מרתקים בסצינת ועדת השופטים להחלטה על פרס ישראל. סצינה נוספת היא תמונת הראיון הטלוויוני שלא מתרחש, בסופו של דבר, של הפרופסור האב שמעצים את התובנה שמה שלא קורה על המסך לא קורה בכלל ורומז אף לסצינת הסיום של הסרט המחזירה אותנו לאירועים מחילת הסרט ומקעקעת את אמינות הסיפור על ידי הצגת נקודת מבט שונה.
רוצו לראות!
ציפי קלר מרצה לחינוך ולתקשורת במכללת הרצוג - גוש עציון