לא רציתי לקרוא בספר "שחור על גבי שחור" למשוררת עדי קיסר, שזהו ספר שירה הראשון של מייסדת "ערס פואטיקה". הרגשתי שהספר מאיים. דחקתי עצמי בתירוצים ריקים שאין בהם ממש, כדי לברוח מהעטיפה השחורה. ממה חששתי? - אולי מהריחות של הצואה "כי מה זה להקריא שירה אם לא / [...] / לחרבן באמצע הרחוב" [מתוך "אני לא יודעת להקריא שירה"]. זוהי התמה המרכזית של הספר "שחור על גבי שחור", להריח את ההפרשות של הגוף, להעלות ריחות רעים, לנשום לא בריא, לזהות את הקרע, הכאב והדחיקה אל הקיר, ויותר מכל - האפליה.
אני שייך לעדת התימנים, ואף פעם לא מחו בבית שלי. משפחתי ידעה להשתלב בשקט, לחיות בנחת ולהודות על הישיבה בארץ ישראל. סבא שלי אף פעם לא אהב את הגלות המרירה. הוא לא "קונה" את השטויות של המלומדים באוניברסיטה כי החיים של היהודים בתימן היו טובים. חרטא, הוא גער בי יום אחד - אל תאמין להבלים. באמת, לא הכחיש, חוויתי גזענות במהלך חיי, אבל ידעתי שאין דבר מושלם ולקחתי את הדברים במינון הנכון. אף פעם לא התלהמתי, התרגזתי וכעסתי. ניסיתי להבין את החשש של "האחרים" ממני. ידעתי להכיל ולהקשיב לזה.
למרות כל האמור לעיל, פתחתי את הספר והוא בעט לי בפנים. עכשיו הבנתי את החשש שלי; לא רציתי לנוע בחוסר נוחות בכיסא, כי בזמן שהכלתי את "האחרים" ממני, לא ידעתי להכיל את הצעקה של אנשים מן העדה שלי. אני כמו הילדה שנשאלת מפי הזקנים והזקנות במושב "הבת של מי את?", ואני כמוה "שתקתי את תימן" [מתוך "הבת של מי את?", עמוד 14].
אין בי געגוע למדבר, כמו שלדוברת בשיר "גלבי" [עמוד 22]: "במכחול עבה מדי / אני מנסה לצייר געגוע / שעבר בירושה / למדבר / שרגלי מעולם לא טעמו את חומו" - הגעגועים שלי הם לא למקום, כי אם לרעיון. דהיינו, למסורות ההלכתיות, הניגון, השירה וההטעמות של הקריאה בתורה - שברחתי מהן ולא ידעתי לשמור. אם סבי יידע שאני מתגעגע למדבר, "השוט של המורי" יצליף בי סימנים.
בשיר "אדם הצית עצמו" [אני משער שנכתב על משה סילמן שהצית עצמו במהלך הפגנה לציון שנה למחאה החברתית ב-14 ביולי 2012], הדוברת מודעת לכישלונם של המילים [עמוד 25]: "המילים שלי לא יצליחו לתאר את / הייאוש / המחנק / הטביעה / העלבון / הבושה / אלוהים / הבושה." ובשיר אחר "ממשלת הלילה" [עמוד 46] יש הודאה בחצי פה כי "אולי בחיים / אני הולכת מהר יותר / כשאתה זר אחרי / ברחוב חשוך / [...] / אבל בשירים שלי / אני יכולה פעם אחת / לא לפחוד ממך" - אם כך, מהי המשמעות של המילים? אילמות, חוסר מעש, מחאה, גערה ודי. או שיש במילים משען לפחד מזרות החשכה וחלום, כי בהם אפשר להכתיר "ראש ממשלה / אתיופית" - במציאות הפער הוא ענק. לכן, "למילים האלה / אסור להוסיף מלח" [מתוך "המילים",28]. נדמה שצריך לקרוא את הספר הזה בקול, ולהקשיב לילדה שפעם שתקה את תימן והיום מדברת ועדיין מחפשת "אני כל הזמן מחפשת / את המילים" [מתוך "אור ראשון", עמוד 55].
שירי האהבה שפזורים בספר יקרים ללב, והם באים רק אחרי הכרת האני: "לפני שאהיה שלך / אלמד להיות שייכת לעצמי" [מתוך "השעות", עמוד 33]. מכל מקום, היה בספר שיר אהבה אחד שגרם לי לצמרמורת גדולה. השיר שעל שמו נקרא הספר "שחור על גבי שחור" [עמוד 51-53], מתאר מפגש אילם של סבתא ונכדה: "במבטא כבד אהבה אותי סבתא שלי / ודברה אלי דבורים תימניים / שאף פעם לא הבנתי", והסבתא שלא מבינים אותה במילים, מבינים אותה במעשים "אבל את הידיים שלה הבנתי / את הבשר שלה הבנתי / למרות שאף פעם / לא הבינה באמת / את המילים שאמרתי / ורק אהבה את הגוף הקטן שלי / של הבת של הבת שלה."
קראתי את הספר "שחור על גבי שחור" בתנופה אחת. שיר ועוד שיר. עובר בלהט דף ועוד דף. היו שירים חזקים יותר וחזקים פחות, כשהמאפיין הבולט ביותר היא האמירה החדה, הנוקבת והאמיתית. יש שיסכימו איתה יש שיחלקו עליה, אבל אסור לאטום את האוזניים ולסגור את העיניים. אל תחששו כמוני.
......................................................
עדי קיסר, "שחור על גבי שחור", 144 עמודים. הספר ייצא לאור בהוצאת "גרילה תרבות" ובעריכתו של המשורר והסופר, אלמוג בהר.