הערב (ה') תגיע לסיומה עוד עונה של "אבודים" ברשת 13, אותה מובילה צופית גרנט כבר במשך למעלה מעשור. בעונה שצולמה עוד לפני שבעה באוקטובר והייתה אמורה להיות לעלות לאוויר ב-8.10, הגיעה העיתונאית ללב המלחמה באוקראינה. רגע לפני שידור הפרק האחרון שוחחנו איתה על החוויה שעברה.
"תחושה שהעולם נמצא באבדון"
"חשוב לציין שאנחנו יצאנו לצילומים הרבה לפני השבעה באוקטובר", היא מבהירה, "לא הייתי שם בזמן שפה הייתה מלחמה. זה היה מורכב כי היו שם אזעקות ואין כיפת ברזל. תראי עם כמה ביטחון הייתי - האמנתי שבמדינה שלי לא יכול לקרות דבר כזה. התחושה שהיום זה משודר פה ואנחנו במלחמה מאוד קשה פיזית ורגשית היא קשה מאוד. תחושה שגם העולם נמצא באבדון, כל כך הרבה מלחמות".
בתחילת המלחמה דובר הרבה על הדמיון בין המלחמה בישראל למלחמה באוקראינה, בעיקר בשל חטיפת ילדים אכזרית בשני המקרים. "אני לא יודעת עד יש כמה דמיון", מודה גרנט, שהייתה עדה לשתי המלחמות מקרוב, "היו אזעקות ומקומות סגורים, הרגשנו מלחמה ברחובות, הציבור אבל וחפוי ראש, אבל זה לא דומה. בואי, אני לא מעורבת רגשית שם, אני מעורבת אנושית אולי. פה אני מעורבת רגשית. אי אפשר להשוות".
"אני לא סומכת על הממשלה שלנו בכלום"
את סומכת על הממשלה שהחטופים שלנו יחזרו?
"אני לא סומכת על הממשלה שלנו בכלום. שיסלחו לי. בשום דבר. בעיקר לא סומכת עליהם שהם קמים בבוקר וחושבים איך לחבר את העם הזה, איך לדאוג לעם הזה, מה באמת לעשות עם המפונים. לא סומכת עליהם בכלום".
בניגוד לעונות קודמות של "אבודים", הפעם גרנט לא יצאה למסע של איתור בלבד - אלא גם של הצלה. "כשאיתרנו את המשפחות היינו צריכים לחלץ אותם, משפחות מאזורים שנראים כמו עזה של היום. נכנס אלמנט חדש, פתאום הילדים לא רק חיפשו את המשפחות שלהם - הם ידעו שהם אולי יצטרכו לעזור להם".
עשית המון עונות של "אבודים". את לא מתחילה לפתח אדישות לסיפורים קשים?
"אי אפשר. אי אפשר להיות אדיש. איזה מין בן אדם אני אם אהיה אדישה? אני לא אוכל לעשות את המקצוע הזה".
"הלוואי ותהיה מדינה"
רואה את עצמך עושה עוד עונות?
"אני לא יודעת כמה עונות יהיו. העולם כל כך משתנה, הלוואי ותהיה מדינה".
בתחילת המלחמה צילמת את "בדרכים" עם שולי. איך זה היה להיכנס פנימה כשהכול עוד טרי?
"נורא, נורא. פשוט נורא".
יש סצנה שזכורה לך במיוחד?
"מפגש עם הרב סלוצקי בשורה, המקום שמגיעים אליו כל החללים. הוא איבד את שני הבנים שלו בשבעה באוקטובר. איזה איש ענק, אני לא נרגעת ממנו עד היום".
צופית גרנט לא צופה מסרטונים מהכנסת: "אני מתעלמת ובורחת"
באותה סדרה פגשה גם את בני משפחת גולדשטיין: "הם לא האמינו שהילדים שלהם חטופים, חשבו שכולם מתו. בסוף שני נכדים נרצחו וארבעה נחטפו והשתחררו מהשבי. היה נורא קשה לפגוש אותם, מרגיש כמו ניצולי שואה. בכלל, לפגוש אנשים מבארי, מהעוטף, מהצפון, לראות את המצוקות ואת חוסר האונים. פתאום קופץ איזה טיקטוק מטורף של מה שקורה בכנסת, איך צועקים ומשפילים - אני לא מסוגלת להכיל את זה. אני לא רואה את הדברים האלה. אני מתעלמת ובורחת".
מהמתרחש בכנסת היא אמנם בורחת, אבל לא מהחטופים. "אני מאוד מקפידה להיות מחוברת לכל מה שקשור לחטופים", היא מדגישה, "אני רואה הכל ומשתפת הכל וכל מה שהם צריכים ממני אני מוכנה לעשות. אנחנו צריכים לעשות הכל כדי להחזיר את החטופים".