למה בברכות שאנו מברכים עוברים מלשון נוכח ללשון נסתר?

שלום וברכה,

אתה שואל שאלה חשובה, ומצאתי לה כמה תשובות:

א. בשם מדרש שוחר טוב (מובא בהקדמה לברכת ה' (ח"א הקדמה אות ד, עמ' יט) בשם הרד"א (סדר שחרית של חול עמוד לג) בשם הרב אברהם בר נתן הירחי (בעל ספר המנהיג) – כשאומר "ברוך אתה" הוא עומד כנגד ה', אך אחר שאומר "מלך העולם" נוצר שינוי, שהאדם כבר לא עומד כנגד ה', שהרי הוא מלך על כל העולם כולו, ולכן הוא מברך בלשון נסתר.

וז"ל המדרש (תהילים טז ד"ה שויתי): "אמר רב צריך אדם לומר בשעה שמברך ברוך אתה ה', וכל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז ח)".

ב. בשם הריב"א (מובא גם בהקדמה לברכה ה' (שם). וכ"כ כה"ח (סי' ה אות ח) בשם הרב סלת בלולה) – הקב"ה הוא נגלה ונסתר, נגלה מצד מעשיו ונסתר מצד אלוקותו. ולכן אנו מברכים אותו בשתי הבחינות הללו. הן מצד זה שהוא נגלה: "ברוך אתה", והן מצד שהוא נסתר: "קדשנו וציוונו".

ג. הריטב"א (הלכות ברכות פ"ו ה"י) כתב: "כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, וצריך לומר "אלקינו מלך העולם", וצריך לומר "אתה", ובה סוד גדול מסתרי התורה, ולפיכך מתחיל לשונה בנגלה וגומר בסתר".

ד. הגר"א (דבר אליהו איוב פרק א, פסוק יא) – "מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, וכן כביכול אצלו יתברך... ולכן תקנו חז"ל רוב התפילות בלשון נסתר, שאין לדבר אל המלך בלשון נוכח". נראה מלשונו שבברכה אנו מברכים את ה' גם כנוכח וגם כנסתר, מכיוון שמפאת כבודו של ה', איננו מעיזים לומר בפניו את כל שבחיו, ולכן משנים את הלשון ללשון נסתר.

ה. הנצי"ב מוולואז'ין בספר נפש החיים (שער ב' סוף פרק ג) כותב כך: "שמצד התחברותו יתברך ברצונו אל העולמות, שעל ידי זה יש לנו קצת השגה כל דהו, אנו מדברים לנוכח "ברוך אתה"... והמצווה אותנו ומקדשנו, הוא עצמותו יתברך אין סוף ברוך הוא לבדו, הסתום מכל סתימין, לכן תיקנו בלשון נסתר: "אשר קדשנו וציוונו". נראה שכוונתו לומר שיש לנו 2 התייחסויות ל-ה', מצד שהוא נגלה אלינו, ומצד שאין לו בו תפיסה כלל. (הסבר זה דומה להסברו של הריב"א).

ו. אמר לי הרב דביר טל – שע"פ חכמי המחקר, ישנו נוסח קדום בירושלמי (תחילת פ"ט של מסכת ברכות) וז"ל: "רבי זעירא ורבי יהודא בשם רב: כל ברכה שאין עמה מלכות אינה ברכה... רב אמר: צריך לומר אתה, ושמואל אמר: אינו צריך לומר אתה". משמע שיש מחלוקת האם לומר את המילה: "אתה" (יש לציין שמדברי הרא"ש (תחילת פ"ט במסכת ברכות) משמע שאין מחלוקת בדבר, ולכו"ע צריך לומר את המילה "אתה"). ומכיוון שבזמן חז"ל הרבה מהחכמים לא היו אומרים את המילה: "אתה", נתקנו הרבה ברכות בלשון נסתר. ומאחר שכך הייתה הברכה, ומכיוון שפסקו כדעת רב, הוסיפו לכל הברכות את המילה "אתה" למרות שהברכה משתנה ללשון "נסתר" והלשונות הללו השתמרו לנו עד היום. כמו"כ ניתן לראות בנוסחאות קודמות של סדר התפילה הארץ ישראלי מתקופת הגאונים, וסדר התפילה בנוסח תימן הקדום (לפני שעברו לנוסח הרמב"ם), שחתמו בלשון: "מקבץ נדחי עמך ישראל" או "רופא חולי עמך ישראל".

בברכה רבה,

הלל מרצבך