שאלה
אני רואה יותר ויותר רבנים שמסבירים את רעיון התפילה כמין דבר "מדיטטבי", חיבור עם ה', מחשבה וחשיבה פנימית. כל זה היה טוב ויפה אם היה מדובר בטקסט אותנטי ואישי, בקשה אישית מהאדם להקב"ה, או טכניקה כלשהי של חשיבה פנימית. ביהדות הדתית זה ממש ממש לא המצב: מדובר בטקסטים מאוד ספיציפיים עליהם חוזרים כל יום, עם מיליון כללים וריטואלים מסביב (למשל שלושה צעדים אחורה והשתחוויות בקדושה) - כלומר, בבירור יש במקור העניין חשיבה ריטואלית ומשמעות טקסית ולא איזה משהו פנימי אותנטי . כשקוראים את הטקסטים זה אפילו יותר ברור - דוגמה אחת מיני רבות היא ברכת אשר יצר. אנחנו מודים לה' שלא סתם לנו את פי הטבעת עד שנתפוצץ מצואה? באמת ממש נחמד מצידו. שלא לדבר על תפילות יום כיפור למיניהן - התחושה מהטקסטים ומהספרות ההלכתית היא של ריבון קפריזי וזועם שזקוק לריצוי, טקסים שצריך לבצע בשעה מסויימת, זמן מסויים ועם כוונה והגייה מסויימת, ופחות הניו אייג' של "חיבור לבורא" או "להשתנות ולהתעלות" באופן פנימי או כל מיני דברים כאלה שראיתי בתשובות הקודמות.
תשובה
שלום וברכה
יישר כוח על הבירור החשוב.
נקודת המוצא של בירור זה היא ניסיון להכניס את התפילה למסגרת אחת – או ריטואלית, או מדדטיבית, או דבר מה אחר. ואכן, אם זה היה קו המחשבה היית צודק מאוד, ויש מקום לערעור על כל אחת ממסגרות אלה.
ברם, משעה שחושבים בקו חשיבה אחר, שאני מכנה אותו "פירמידה" או "סולם", ומבינים כי בכל סוגיה מדובר על מדרגות מדרגות – העולם הרוחני גם ביחס לתפילה מתבסס בצורה שונה. קו מחשבה כזה תוכל לראות לדוגמה בשיעור על הווידוי:
הדבר רק מתעצם בשל העובדה שעל התפילה שלנו הוטלו משימות נוספות, בעיקר עם חורבן הבית, ודי אם נציין את דברי חז"ל "תפילות כנגד תמידין תקנום" כדי להבין את ההיבטים האלה.
בשל כך, יש בסיס יסודי של תפילה שהוא "עבודת ה'" ריטואלית; על בסיסה אנו בונים קומות גבוהות יותר של "חיבור עם ה', מחשבה וחשיבה פנימית"; אנו מזמינים גם את הגוף להשתתף במחוות השונות בשעת התפילה, ויש כמאה מחוות גופניות הקשורות בכך (על הגוף בתפילה תוכל לראות פלייליסט שלם:
כל טוב