אני בזוגיות עם דתי ואני חילונייה

שלום וברכה

זו שאלה עדינה ורגישה עד מאוד. אתם במסע לא פשוט, אבל אפשרי, והעובדה שאתם קשורים שנה וחצי ביחד מלמדת שיש בסיס עמוק לקשר ביניכם, על אף האתגר הגדול. היא כמובן אינה קשור רק לאמונה, לשמירת מצוות וכדו', אלא גם ליחסים זוגיים, ליכולת ההכלה, לציפיות ההדדיות וכדו'.

על כן, אני יכול להתייחס רק לקטע צר מאוד שלה, וזאת בשתי קומות:

הקומה הראשונה היא הקומה הפרקטית. מבחינה מעשית, ההסכמה ביניכם צריכה להיות שבמה שנוגע לשמירת התורה והמצוות שלו - את תהיי איתו, ולעומת זאת הוא צריך לקבל את המצב שבמה שנוגע למרחב שלך - את עושה את מה שאת רוצה. על כן (לדוגמה) האוכל בביתכם לא יבושל בשבת, אבל את תוכלי להכין כוס קפה לעצמך וכדו'. בדרך זו שני בני הזוג מאפשרים לכל אחד להיות מי שהוא. כשיגיע הזמן לחינוך ילדים בוודאי תוכלו למצוא דרך שהילדים יכירו את הבדלים ביניכם, ולמרות זאת את האהבה הגדולה ביניכם, ותמצאו דרך לחנך אותם בדרך שתאפשר להם לבחור (כשיגיעו לגיל הבחירה) את דרכם. זה פתיר כשכורתים ברית משותפת.

הקומה השניה היא הרצון שלו שאת תהיי שותפה באמונתו. זה כמובן בלתי ניתן להשגה בדרך של הסכמה, ובוודאי שלא בלחץ של כפיה. סביר להניח כי ככל שתחיו ביחד תמצאי את עצמך יותר בזה, אבל לא בהכרח, ובוודאי שלא ניתן להתחייב שכך יקרה. ההכרעה למעשה עוברת אליו, והוא צריך להחליט עד כמה העובדה שאשתו לא תהיה שותפה במה שיקר מאוד לו וללבו היא משמעותית עבורו, ועל כן הוא לא יכול להקים איתה ברית נישואין ביחד, ועד כמה הוא יכול להכיל את העובדה שחלק מהדברים היקרים מאוד מאוד - יהיו יקרים רק לו. במקביל, את תצטרכי לשאול את עצמך עד כמה אפשרי לחיות עם מי שכואב לו שאשתו לא עימו בתחום החשוב לו מאוד.

כשתהיה לכם תשובה על שתי הקומות האלה - תוכלו למצוא את הדרך.

האם אני יכול לעזור עוד ?

כל טוב