שאלה
תודה רבה כבוד הרב, אני החזרתי תגובה בשאלה אבל לא יודע אם ראית אז שולח מחדש.
לגבי התגובה , זו בעצם השאלה שלי, כלומר מה יהיה המשפט הנכון הלכתית:
-מלאכה שנעשית מאליה מותרת מלבד למספר גזירות ספציפיות כמו השהייה.
או
-מלאכה שנעשית מאליה מותרת רק כאשר אין חשש (כבד?) לחילול שבת בעקבותיה כמו למשל בגזירת השהייה ועוד.( בעצם כמו שכתוב בפניני הלכה, ובמידה וזה המשפט הנכון הלכתית מה המקור לאסור כאשר יש חשש? ומי בעצם אמור לבחון את הדברים אני או רבני הדור?)
לגבי הנושא השני, לעיניין איסור מלאכה בערב שבת, בעצם קשה לי מאוד למצוא הגדרה מספקת למושג מלאכה לעיניין זה, למשל בחילוקים המוכרים של מלאכת אומן/הדיוט, מלאכת קבע/ארעי, מלאכת שכר/חינם, מלאכה גמורה/חלקית ניתן יהיה לאסור לאומן לעשות קשר דייג מיוחד שלוקח לו דקה והוא עושה אותו בקביעות ומוכר כל ערב שבת ולהתיר לאדם לעשות בארעי לעצמו סידור של חצי מהגינה למשך שעה של טירחה, והרי הטעם לאיסור מלאכה בערב שבת הוא כדי שלא ימשך לחילול שבת, שיכבד השבת, שיתמקד בצורכי שבת ויוצא שהגדרת המושג מלאכה לא תורמת לעיניין כמו שהראיתי בדוגמא, והתחלתי לנסות לחקור את הגדרת המושג מלאכה לעיניין זה, קודם כל ראיתי שבוודאות מלאכה בחול המועד חמורה ממלאכה בערב פסח שבוודאות חמורה ממלאכה בערב שבת, ואז ראיתי שלחלק מהפוסקים מלאכה בחול המועד שנאסרה היא רק מלאכה שיש בה טורח רב, ולאחר מכן הסתכלתי ברמב״ם וראיתי שהוא למשל לא מגדיר מזה מלאכה לעיניין ערב פסח ושבת ונושאי כליו בסעיף מדברים רק על עיניין הטירחה, לכן אני שואל האם יש פוסק כלשהו או שניתן לדייק מהרמב"ם שהגדרת המושג מלאכה לעיניין איסורה בערב שבת מדבר רק על מלאכה שיש בה טירחה מרובה?
מקורות מהפניני הלכה לעיניין הטירחה:
מו"ק ב, ב: "תנן: משקין בית השלחין במועד ובשביעית. בשלמא מועד משום טירחא הוא ובמקום פסידא שרו רבנן…" רש"י (בשלמא): "בשלמא מועד משום הכי שרי דלא אסיר בשום מלאכה אלא משום טירחא". נראה מהגמ שרק מלאכה שיש בה טורח נאסרה בחוה"מ. לסוברים שאיסור מלאכה מדרבנן, זה מה שאסרו רבנן. לסוברים שהוא מן התורה, התורה מסרה לחכמים לקבוע את האסור והמותר, והם קבעו שרק מלאכה שיש בה טורח אסורה. וכן במו"ק יג, א: "אמר רב אשי… מועד משום טירחא הוא ובמקום פסידא שרו רבנן…" וכ"כ בספר היראים (שד): "מכל מקום (בין אם איסור מלאכה בחוה"מ מן התורה או מדברי חכמים) למדנו מדתלי תלמודא איסור מלאכת חולו של מועד בטרחא, למדנו דלא מיתסרא אלא מלאכת טורח. הלכך הלוואות ומלאכה מועטה בביתו מותרת. והא דאמר רבא במו"ק (י, ב) פרקמטיא כל שהיא אסורה, היינו להוליך בשוק דאיכא טרחא, אבל בביתו דליכא טרחא נראה שמותר. וראיתי בני אדם שפורשים מלהלוות, ואני פרשתי כמה שנים, ואעפ"כ נראה לי מותר, ועל הפורש ועל המלווה קורא אני עליהם ועמך כולם צדיקים". וכ"כ ראבי"ה (תתלה): "הלכך היכא דאיכא טרחה יתירה אסור, שליבו עצוב מפני הטורח". וכן נראה משבולי הלקט (רכה, והובא בבאו"ה תקמה, ה, ואפלו) שלא נאסרה בחוה"מ אלא מלאכה שיש בה טורח, שכתב: "אגרות של רשות, יש מפרשים דזו היא שאילת שלום, דכיוון שאינו כותב צרכיו כלל אלא שאילת שלום גרידא, ליכא טרחא בהך כתיבה ולא דמיא למלאכה כלל, הלכך מותר דלא הוי כי אם כמטייל בעלמא". והאוסרים כתיבה סתם, אוסרים מפני שהיא דורשת תשומת לב מרובה. וכ"כ מהרש"ל (הגהותיו על סמ"ג ל"ת ע"ה).
תשובה
שלום וברכה
נראה לי כי הניסוח השני מדויק יותר.
לאמור: עשיית מלאכה ביום שישי שנמשכת בשבת – מותרת;
אולם, כאשר יש סיכוי גדול שהיא תדרוש התערבות בשבת – יש להימנע ממנה.
טוב שרבנים יפסקו בכך, כי הם רואים את התמונה בצורה יותר כללית.
אתה צודק שהגדרות מלאכה בתחומים שונים – אינה זהה. זה חשוב בעיקר בדיון לגבי מלאכה בחול המועד.
ואכן נראה כי ביום שישי הכוונה אינה ל"מלאכה" במובן של "מלאכת יצירה" שהוא רלוונטי לשבת, אלא במובן של "עבודה רבה" המסיטה את תשומת הלב ואת הריכוז מהכנות לשבת.
כל טוב ויישר כוח