שאלה
שלום הרב,
לי ולבעלי יש מחלוקת.
אשמח לשמוע את דעתך בנושא.
פעמים רבות יוצא שילדי מכעיסים אותי מאד, ומתחצפים,
ויוצא שהרבה פעמים אני צועקת עליהם, וממש כועסת, ולפעמים אפילו קוראת להם בשמות גנאי. בעוונותי.
אבל הדבר הרווח יותר הוא שאני פשוט כועסת וצועקת.
בעלי טוען שאני ממש מגזימה ואני יוצרת להם נזק גרוע יותר מאמא מכה.
אני טוענת שהוא רגיש מדי והוא מגזים ולפעמים אמהות צועקות על ילדיהם.
ושהוא אינו יודע עם מה אני מתמודדת כי הוא לא צריך להתמודד איתם יום יום ולעמוד מולם ולהוכיח אותם.
(הוא עסוק בעבודתו ורוב הנטל של הטיפול בילדים באחריותי)
בכל אופן לעצם המחלוקת:
בעלי הרבה פעמים מוכיח אותי ליד הילדים על כך שאני צועקת עליהם ודורש ממני לדבר בצורה מכובדת.
(כמובן שאין לי בעיה שיוכיח אותי בחדר שלא לעיניהם. מודה שפעמים רבות אני מגזימה)
אני מנסה להסביר לבעלי כבר כמה שנים שהוא יוצר נזק הרבה יותר גדול בכך שהוא מוכיח אותי בפניהם.
כי הוא יוצר פירוד בין אבא לאמא וזה יוצר נזק
כי הוא לא מגבה אותי
כי הוא גורם לילדים לזלזל בי וכך גם נוצר גלגל חוזר
בעלי טוען שכמו שהוא לא היה נותן לי להרביץ להם ולעמוד מנגד כך הוא חייב "להציל אותם" אותם ולהראות להם שהוא לא מצדד בי.
מעבר לעובדה שאני חושבת שהוא מגזים לגמרי ומפריז בגודל הנזק (אני חושבת שיש לו משקעים מהילדות שלו שגורמים לו לנפח את ההשלכות של הצעקות בבית)
מה שבעיקר מפריע לי היא העובדה שהוא בוחר להעיר לי בנוכחות הילדים.
בעיני זה נזק הרבה הרבה יותר גדול לבית.
אני אכן מודה שפעמים רבות אני מגזימה
(למרות שלרוב לדעתי לא)
אך אני מרבה להתווכח איתו שדרך התגובה שלו הרבה יותר מזיקה לבית. וגם משפילה אותי.
והוא טוען שדרכו היא הנכונה וממשיך ללכת בה.
(כמובן שהרבה פעמים אני מודה בפניו ובפני עצמי שטעיתי. אם באמת הגזמתי לפי הבנתי)
אשמח לשמוע את דעתך בנושא.
תודה רבה!!
תשובה
שלום וברכה
אוי...
בסוגיות משפחתיות צריך להיזהר מאוד. לא כל התמונה ברורה; אין דרך שניתן להציגה כדרך האולטימטיבית, והדברים עמוקים ומסובכים. חלק מהם לא נמצא בתחום עולמו של הרב, כי אם באנשי מקצוע וייעוץ משפחתי. אצעד בעדינות, ואנסה:
הדבר הטוב ביותר, כמובן, הוא לנסות ולהימנע מלהגיע לשאלות אלו. ככל שניתן, לנסות של יתרחשו אירועים של התפרצות על הילדים – זה לא עוזר לאף אחד; לנסות שלא להגיע למריבות עם בני זוג; וכדו'.
לעשות זאת בין בעבודה עצמית; בין בייעוץ מקצועי. זה כל כך מיטיב ומאיר. לא מדובר על אשמה; לא על אחריות; לא קל לעמוד מול הילדים. אלא פשוט – כדי שיהיה טוב.
ואם זה קורה –
זה מה שהייתי אומר לבעלך אם הוא היה שואל בעצתי:
אחת ההדרכות של כל גורמי המקצוע (למיטב ידיעתי), והיא גם הגיונית מאוד: הורים לא מתווכחים לעיני הילדים. בכלל. אך בעיקר לא על היחס לילדים עצמם. זה אכן יוצר נזק גדול יותר לכולם: גם לילדים שרוצים להגן עליהם; גם לזוגיות; גם לכל האווירה בבית.
נכון הוא שבמצבי קיצון צריך להציל את הילדים – אולם במצב הזה לא רק שאין הצלה, כי אם להפך. תסבוכת על תסבוכת.
וטוב הדבר כי תסכימו, במקום להתווכח, להתקדם. את תתקדמי בכך שאט אט ירד מפלס הדברים הקשים שנאמרים כלפי הילדים; הוא יתקדם בכך שאת הדיבורים ביניכם תעשו לא לעיניהם.
וכך תחדשו גם את הברית המופלאה ביניכם.
האם אתם יכולים ללכת בדרך זו ?
כל טוב