סרובי הפקודה

אתחיל שלא כמנהגי בתחושות:

תחושתי היא כשל משפט שתים הנשים הזונות בימי שלמה. אלא שכאן חלק משתי ה"אימהות" אומר "גזורו", והנכונות היא שהילד ימות ובלבד שלא יהיה וויתור ופשרה. זה לא עתיד של חורבן. זה עצמו חורבן כואב מאוד, על מה שהיה יכול להתקיים בתוכנו ולא מתחולל. אני מעריך שרוב מוחלט במדינת ישראל מעוניין בשינוי פלישתו של בית המשפט העליון לתחומים לא לו, ובמקביל שהדברים לא ייעשו כך, ולפחות – גם אם אינו מעוניין הוא יכול לחיות עם פשרה. אלא שזה לא קורה.

לגבי הסרבנות:

נוח לי יותר להביא עשרות דברים שכתבתי בזמן ההתנתקות על הסרבנות.

הדברים מלמדים על כך שזו עמדתי הקבועה, והיא אינה אחת כאשר הסרבנות משרתת את עמדותיי ואחרת כאשר היא אינה משרתת את עמדותיי: זה גם עוזר לי לא להיכנס לדיון הפוליטי, אלא לדון בשאלות האלה ברמה העקרונית והמוסרית, וגם לא להיכנס לוויכוח האם הפסקת "התנדבות" היא כמו סרוב וכדו'.

אני מצטט חלק מדברים שנכתבו אז:

"הנושא הזה הוא ארוך ומורכב, ויש נימוקים שונים ומגוונים לכל הצדדים. אני מקווה שאין אדם בישראל הסובר כי יש לקיים פקודה בכל מצב ובכל תנאי, וזהו חלק ממוסריותו של האדם ומעולמו. צריך לדון בעדינות ובזהירות בכל מקרה....

ג. אינני רוצה לעסוק בתשובות כאן מהצד הדמוקרטי ומהדיון בדבר סרבנות דמוקרטית. אל נא נשלה את עצמנו – המסרבים לא באים מכוח הדמוקרטיה, וסרבנות מצפונית אינה יכולה להיות סרבנות מאורגנת ועם הפגנות בצבא. אני מתכוון לעסוק בנושאים אלה באתר זה רק מההיבט ההלכתי. ההלכה אינה מתירה לאדם לסרב לפקודת המלך במקום בו פקודת המלך מותרת על פי ההלכה, וכאמור לעיל – רוב פוסקי ההלכה סוברים כי למדינה מותר לקבל החלטות בנושא זה. מעבר לכך, ההלכה גם שוקלת את הסכנה של התמוטטות פיקוח הנפש הלאומי בצבא שנהפך להיות צבא של פלנגות, בו כל קבוצת חיילים תציית רק לחלק אחר של פקודות הצבא, ועוד יותר היא מכירה בסכנה של חברה שההכרעות עוברות מהמוסדות לרחוב".

עמדתי לא השתנתה.

הדברים המלאים כתובים כאן: https://bit.ly/46Ti3i7

כל טוב