שאלה
שלום,
בשנים האחרונות מצאתי את עצמי מתקרבת יותר ויותר לדת. תמיד הייתה לי אהבה למסורת אבל אני מבית חילוני מסורתי שאפשר להגיד שבשנים האחרונות איבד גם את רוב חלקו המסורתי. כשהתגייסתי לצבא חששתי נורא מהתפקיד שקיבלתי, המרחק מהבית והחרדות שהכנסתי את עצמי אליהן רק מעצם המחשבה על כל הפחדים שאני אצטרך להתמודד איתם. המצב הנפשי לא היה נחמד והאופציה לוותר על התפקיד שקיבלתי הייתה שם מתחילת תהליך הגיוס. אין לי ספק שכל מה שאמא שלי רוצה בשבילי הוא את הכי טוב שיש, וזו הבחירה הראשונה שהיא התעקשה שאעשה לבד מבלי להקשיב לדעתם של אחרים או לדעתה. אחרי הטירונות, הגיע הרגע ונתנו לי שעה להחליט אם אני נשארת בתפקיד. עצם זה שבכלל נתנו לי את הבחירה היה כל כך לא מובן מאליו, מה שהוסיף למחשבה שאולי זה באמת לא המקום בשבילי ושאת התפקיד הזה אני לא אוכל לבצע. בסוף, עם הרבה דמעות של "אוי לא, מה עשיתי?" נשארתי בתפקיד. והיום אני משוחררת כבר כמעט שנה. האם השד היה כל כך נורא? הפחד תמיד היה שם, אבל היה גם הרבה טוב ואם לא הבחירה הזאת, האנשים שהכרתי ואפילו המרחק מהבית, לא הייתה לי הזכות להתקרב מחדש. הכרתי אנשים שעזרו לי ללמוד, להתקרב, לשמור שבת. אנשים שהראו לי צד שלא ראיתי מתעורר שוב, צד שכנראה כל כך רצה לפרוץ החוצה. אבל יש לי עוד המון ללמוד, ועכשיו אני כבר לא בסביבת אנשים שיודעים. יש בי כעס על עצמי ואולי קצת אפילו על ההורים שלי. הרגשה שאני לא עושה מספיק, כאילו לא משנה כמה אני אלמד אני תמיד אהיה כל כך מאחור לעומת מי שלמד את זה כל חייו. וברור לי שזה לא תחרות אבל אני אף פעם לא אוכל לתת לילדים שלי מה שיכולתי לתת להם וללמד אותם אם הייתי באה ממשפחה דתית. כל יום אני משתדלת ללמוד משהו חדש אבל אני לוקחת צעדים קטנים מהפחד להרוס את הכל. תמיד יש את החשש שאם כבר לקחתי צעד אני עושה אותו לא נכון. סליחה על ההקדמה הארוכה, אלו השאלות שבינתיים קיוויתי שתוכל לעזור לי בהן.
אחרי ארוחת שישי אני בדרך כלל נשארת לבד בשולחן ומברכת ברכת המזון לעצמי. בשבועות האחרונים אמא שלי התחילה להישאר לשבת איתי ואני קוראת בקול לשתינו. אבל יש את החלק של הזימון שהבנתי שאסור לי ואני גם לא אמורה לעשות אז השאלה היא האם ככה זה בסדר לברך? רק לקרוא את הברכה בקול והיא מקשיבה ואומרת אמן?
ושאלה קצת מוזרה על הבדלה. מותר לי לברך "בורא עצי בשמים" על לואיזה שנשתלה בשבת?
תודה רבה.
תשובה
שלום וברכה
ברוכה הבאה.
בדרכך.
וכפי שכבר למדת על בשרך – יש תפקיד חשוב מאוד לפחדים, אבל אסור לתת להם לשתק אותנו. טוב שנתחשב בהם, ולא נעשה לעצמנו דברים מסוכנים, לא פיזיים ולא רוחניים, אבל פעמים רבות מתגלה שמדובר בפחדי שווא, או אפילו אם מדובר בפחדים אמיתיים שצריך לדחות גם אותם מפני האפשרויות המתגלות לנו דווקא כשלא נכנענו לפחד.
כולנו לא עושים מספיק. ודווקא משום כך, טוב להפנות את האנרגיות להכרעה שאנחנו רוצים כל הזמן להתקדם ולתקן. אין צורך לכעוס על עצמנו, ובדרך כלל כעס אינו מוביל לשום מקום טוב, גם כאשר הוא מופנה כלפי עצמנו. ולכן ההכרעה שלך להתקדם בצעדים קטנים היא כל כך נכונה וטובה, ואין לי אלא לקוות שכולנו ננהג כך, ונתקדם בכל יום בצעד נוסף לקראת דמותנו המלאה.
הדרך בה אתן מברכות מותרת מאוד בהלכה. יש דין הנקרא "שומע כעונה", ואמך במקרה הזו היא שומעת את ברכת המזון ומצטרפת אליה באמירת אמן, וכך שתיכן מברכות.
גם אם הלואיזה נשתלה בשבת מותר לך לברך עליה אלא אם כן את היית זו ששתלת אותה באיסור, ואז זה מורכב יותר.
כל טוב