מסכת שבת מהתלמוד הבבלי

בס"ד

שלום רב,

1. הסוגיה במסכת שבת יוצאת מנקודת הנחה שצער בעלי חיים מדאורייתא.

במסכת בבא מציעא יש מחלוקת בשאלה אם צער בעלי חיים דאורייתא או דרבנן.

הסוגיה במסכת שבת לא קובעת את ההלכה: ההנחה שצער בעלי חיים דאורייתא לא אומרת שכך בהכרח ההלכה.

בעניין זה דן הרשב"א בחידושיו לב"מ. הוא קובע שההלכה היא שצער ב"ח דאורייתא, מכאן לטעמו נקבעה ההלכה שבשבת מבטל כלי מהיכנו לצורך צער בעלי חיים. ציטוט הרשב"א: "ולענין פסק הלכה קיימא לן כמאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא, דהא רבה אמר מדברי שניהם נלמוד צער בעלי חיים דאורייתא, והני כולהו מתניתין ומתניתא הא פריקנא להו ואוקימנא כר' יוסי הגלילי, ונפקא מינה לבהמה שנפלה לאמת המים בשבת, דמביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואף על גב דמבטל כלי מהיכנו, כדאיתא בשבת פרק מפנין (שבת קכח, ב)...

2. כאשר הגמרא דנה בכל מקור תנאי (משנה או ברייתא) מצטטים קטע ודנים עליו.

3. אתה שואל:

דף קכ"ט עמוד א' בדיון לגבי יולדת ההיתרים לאחר שלושה ימים, שבעה ימים ושלושים יום. אנשי נהרדעא הסבירו מהי ההלכה ורק לגבי שלושים יום ורק לגבי שלושים יום שואלת הגמרא "למאי הלכתא"? מדברי אנשי נהרדעא ברור מהי ההלכה?

תשובתי:

השאלה: 'למאי הלכתא' נסובה על הציטוט "אמר רב יהודה אמר שמואל - לחיה שלשים יום". נהרדעי מציינים שהקביעה: "לחיה שלושים יום", לא סותרת את מה שהם אמרו קודם ('שלשים ימים אפילו אמרה "צריכה אני" — אין מחללין עליה את השבת, אבל עושין על ידי ארמאי') כי בביטוי "לחיה שלשים יום" מדובר בעניין אחר – בעניין טבילה.

הגמרא לא הקשתה גם על שלושה ימים ושבעה ימים, מפני שבקביעות של שלשה ושבעה אין שום סתירה עם הציטוט של "חיה שלשים יום".

אנשי נהרדעא עונים: "לטבילה". הם לא ציינו זאת מההתחלה מפני שבתחילת הסוגיה עוסקים בשאלה מתי מחללים שבת על יולדת (זה תלוי בשאלה אם היא אומרת 'צריכה', ובפרק הזמן שעבר מאז הלידה – יש בכך שיטות שונות בסוגיה) רק בתום הדיון על השאלה של חילול שבת עבור יולדת, פונה הגמרא לסוגיה אחרת – ממתי היולדת יכולה לטבול?