שאלה
לפני כשנה, בליל הסדר, חלפנו על פני בית שבחצר שלו ישב, ככל הנראה אב המשפחה, ששר בקול גדול שירי חג ובהתלהבות רבה ובדבקות (אולי כטוב ליבו ביין), שנשמעו בכל הרחוב.
מאחר והוא היה בחצר שלו ואנחנו ברחוב, הוא לא ראה אותנו ואנחנו לא ראינו אותו. כשחלפנו ליד ביתו, אני סיפרתי לאשתי בדיחה. היא צחקה בקול והאיש מיד השתתק, כסבור היה שהיא צוחקת לו (כלומר, שאישה מהרחוב שמעה אותו שר והיא צוחקת) והוא השתתק מיד ולא חזר לשיר.
מאז המקרה לא נותן לי מנוח. המחשבה שפגמנו בשמחת החג של האיש הזר (שוב, הוא לא ראה אותנו ואנחנו לא אותו) ובלי כל כוונה מטרידה אותי.
אין ספק שהאיש התבייש. אבל היא לא צחקה לו.
ובכל זאת...
מה דעת תורה על העניין?
תשובה
שלום וברכה
יישר כוח על השאלה העדינה והרגישה.
הלבנת פנים היא אמנם בין העבירות החמורות ביותר, ותמיד כשיש חשש שמא הדבר אירע – יש לברר מה נכון לעשות.
במקרה המיוחד שלכם, נראה שיש להבחין בין פעולה ישירה לפעולה עקיפה.
באופן ישיר, לא יהיה זה נכון ללכת ולבקש סליחה. ראשית, כלל לא בטוח שהדבר אירוע בגלל הצחוק שלכם; שנית, כלל לא בטוח שהזכרת האירוע המצער תשמח אותו; שלישית, אפשר שלהיפך – היא תשתיק אותו השנה, ואילו בלי להזכיר את זה הוא ישיר בשמחתו הגדולה כבר השנה. אין טעם לבקש את סליחת איש בדרך שיכולה לעורר כאבים גדולים יותר. ובעיקר – גם מצדכם הדבר כלל לא כוון אליו, ואפילו שוגג אין כאן.
באופן עקיף, תמיד כדאי במצבים כאלה לקבל על עצמנו תיקון מסוים בתחום עבירות הלשון או זהירות מהלבנת פנים, כדי להפוך את הנפילה האפשרית – לתיקון.
זוהי אפוא עצתי – משהו שאתם מקבלים על עצמכם, ועל ידי כך ממתיקים את האירוע שאולי בכלל לא התרחש.
כל טוב ושוב יישר כוח גדול