שאלה
מתנצל על צורת הניסוח.
בקומה גבוהה היה מונח, כמה שאפשר בין קומות אין סוף
מידי פעם יצא לו ליפול, נקע את רגליו,
נאבק בחול.
הצליח להתרומם כל פעם וגם אלו הפצעים חשב כי הגלידו
מה יעשה שנפל מקומה עשירית לבאר שחת,
מקום שבו נחשים ועקרבים שוכנים יחד?
לקום אין ברירה כי זה המשחק, לנסות לעלות שוב לעשר או להשאר באחד?
מה עושים עכשיו עם הפחד גבהים,
ועם זה שהבוץ מרוח עכשיו על כל הפנים.
העובדה שכל חושיו הפכו כהים, וגם את ספר ההוראות שכה אהב, מרגיש חלש מידי בכדי להרים.
כותב החולמני, המדומיין הגדול, שרוצה שהכל יחזור להיות כמו אתמול.
תשובה
שלום וברכה
ולוואי וידעתי לשורר.
וכיוון שלא – אכתוב בדרכי:
איני מכיר אדם אחד שעובד עבודה רוחנית ששיר זה לא נאמר על ידו.
איני מכיר את זה שטיפס – ולא נפל; את זה שמצא עצמו בבור מלא נחשים ועקרבים – ולא תהה על המשך דרכו.
ואף חכמינו אמרו לנו כי "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו", ובמקום בו יש יצר גדול – יש גם נפילות גדולות.
כגובה ההר עליו אתה מטפס כך חובטת עוצמת הנפילה בחוזקה.
ומה עושים ?
אני מבקש להציע בפניך דרך מעט שונה.
לא להכריע האם לטפס לקומה הראשונה או העשירית.
וגם לא להיות בטוח שזו הנפילה האחרונה. מזמור שיר חנוכת הבית לדוד מתאר את החוויה הזו: "ואני אמרתי בשלוי: בל אמוט לעולם", ואף על פי כן נפלתי, ו"ד' ברצונך העמדת להררי עז – הסתרת פניך הייתי נבהל".
לפתוח במסע אחר. מסע שהשפה שלו היא שפת התיקון, ההתקדמות, הפתיחה המחודשת, התשובה.
לאמור:
היעד הוא המסע. לא הקומה אליה תטפס.
היעד הוא להיות כל הזמן בהתקדמות. אף אם איטית מאוד.
היעד הוא לא להתבונן על הבוץ, וגם לא בהכרח עם ספר ההוראות הקודם.
לכתוב חדש. שעיקרו – "שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך".
ספר שעיקרו המסע – לא היעד.
וכך לצמוח. למעלה. אבל בכיוונים חדשים. על הרים חדשים.
וככל האפשר – בשמחה ובטוב לבב.
האם אתה יכול ללכת בדרך זו ?
כל טוב