שאלה
שלום לכבוד הרב,
אני יודע שכבוד הרב לא פסיכולוג אבל אני חייב לשאול.
לקט מהימים האחרונים
תפילת ערבית במנין אני עוד ב18 כולם כבר הגיעו לעלינו שבח, מה שגרם לי להיפרד מהמעט תפילות ערבית שהיו לי במנין.
תפילת שבת ביחיד שעתיים ורבע בלי קורבנות בלי קריאת התורה שעתיים ורבע
התפילה היום שעה ורבע
פרק קיט בתהילים במקום 22-25 דקות 45 דקות, אחריו כבר נשברתי על כל המשמעות של המילה הזאת.
חוץ משלוש תפילות אני בערך כל יום עוד שעתיים 50 דקות משנה ויותר משעה תהילים, אם נמדוד מה הבנתי מה למדתי אם אני אהיה נדיב לא יותר מ10 דקות.
זה לא שהחיים שלי סבבה וזה הבעיה אבל אם משהו יגמור אותי זה יהיה הטריגר ואני לא בטוח שאצטער על כך.
אני לא בטוח מה השאלה שלי אבל אני מעריך שכבוד הרב בחוכמתו הרבה בטח ייתן לי מענה.
תודה והמון סליחה
תשובה
שלום וברכה
אקרא ביחד אתך את מכתבך:
אתה יודע שהנושא הוא גם פסיכולוגי. האריכות הזו נובעת ממשהו שמתחולל בך. נראה שלא אתה בחרת בו, אבל הוא קיים בך, וטוב כמובן לטפל בזה.
ואתה יודע גם שהנושא הוא הלכתי.
וההלכה כמובן לא מחייבת את האורך הזה.
ההלכה מעורבת בחיים. לא פורשת מהם.
וכשהיא נעשית בלתי נסבלת – בדרך כלל לא עליה האחריות כי אם עלינו, המקיימים אותה שלא על פי חיוביה.
מה אני מציע לעשות ?
לא משהו דרסטי.
להתחיל קמעא קמעא.
להכריע כי בנושאים מסוימים, אתה מוריד. למשל: ב 4 מתוך 6 תפילות ערבית בשבוע – אתה מתפלל באינטנסיביות. תפילה מהודקת. לא חוזר על אף מילה. וב 2 בנתיים ממשיך כפי שעשית עד כה.
וכן על זה הדרך. בשחרית. בתהילים. בכל דבר.
ואז תוכל להתבונן גם על זה וגם על זה, לאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך.
ולמצוא את הנתיב הנכון שלא רק שיימנע מייאוש, אלא להפך – יעורר וישמח.
האם נראה לך ללכת בדרך זו ?
כל טוב