תקיעת שופר

א. מן התורה חייבים היינו לשמוע בראש-השנה 10 קולות העולים מן השופר בלבד: תשר"ת, תש"ת ותר"ת. אולם ר' אבהו התקין לתקוע 30 קולות (3 מכל קבוצה). כיון שבמדרש נזכרו מאה פעיות, נהגו לתקוע 100 קולות. כיצד לחלקן?

ספרדים וחסידים נהגו לחלק את הקולות כך:
30 - מיושב.
30 - מעומד בתפילת לחש (מלכויות זכרונות שופרות).
30 - בחזרת הש"ץ.
10 - בקדיש תתקבל.
תרועה גדולה - בסוף התפילה.
ס"ה: 101 קולות כמנין-מיכאל

אשכנזים נהגו כך:
30 - מיושב (אף שהתקנה היתה שישבו, נהגו לעמוד).
30 - בחזרת הש"ץ.
30 - אחר תפילת מוסף.
10 - בסוף התפילה.

ס"ה: 100 קולות

אסור לדבר מתחילת התקיעות ועד לסיומם של כל 100 הקולות, ואפילו בדברי תורה. חלק מחובת השמיעה של התקיעות בחזרת הש"ץ הוא לשמוע מפיו גם מלכויות, זכרונות ושופרות.


ב. הוידוי שנהגו ישראל לומר בין כל קבוצת תקיעות (תשר"ת-תש"ת-תר"ת), יש ליזהר שלא לאומרו בזמן התקיעות עצמן, אלא דווקא בין הקבוצות הנ"ל.

לכתחילה חייב אדם לכוון לבו לצאת ידי חובת המצוה דאורייתא. לדעת כף-החיים, אם שמע תקיעות ולא כיוון לבו, חייב לחזור ולתקוע.

תקיעת שופר, מלבד היותה גזירת הכתוב, רומזת היא לנו: עורו ישנים מתרדמתכם, חפשו במעשיכם וחיזרו בתשובה! תזכו לשנים רבות ולשנה טובה. כתיבה וחתימה טובה לנו ולכל עם ישראל ולארץ ישראל.