שאלה
שאלה שמציקה לי כבר הרבה זמן.
למדנו את ספר שמואל א' באחד הקורסים במכללה.
בשמואל א' מסופר על אלקנה שהיו לו שתי נשים. האחת חנה והשניה פנינה. את חנה הוא לקח ראשונה ואחרי שהיא לא הביאה ילדים משותפים הוא התחתן עם פנינה. כלומר הוא רצה ילדים ולכן הוא נשא אישה שניה שפחות אהב. הכתוב אומר בפירוש שאת חנה אהב יותר.
אז למה כשחנה מרת נפש הוא אומר לה: הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים?
איך הוא לא אמר את זה לעצמו כשראה שאין לו ילדים מחנה? למה הוא לא יכל לומר לה: את טובה לי מעשרה ילדים ולכן אינני מתחתן עם אישה שניה שתביא לי ילדים ותזרה מלח במקום הכי כואב לך? איך הוא מצפה ממנה שדבר זה ינחם אותה אבל בשעת האמת דבר זה לא ניחם אותו?
לא סתם אני שואלת את השאלה הזו. אני מגיעה מעולם טיפולי הפוריות (כשכבר יש לנו, ב"ה, ילד אחד) ועדיין הדבר מטריד את מנוחתי.
אם השאלה מצטיירת כקנטרנית, חלילה, אשמח אם היא לא תפורסם אבל בכל זאת לקבל תשובה.
המשך יום טוב,
תשובה
בס"ד
שלום רב,
עיינתי בפסוקים וגם במספר פרשנים ולא מצאתי שאלקנה נשא תחילה את חנה ורק אח"כ את פנינה.
גם לא מצאתי שהוא לקח את פנינה בגלל שלחנה לא היו ילדים.
אם יש פירוש כזה, אפשר להבין שאדם ירצה ילדים בלי לפגוע באישתו האהובה שאין לה ילדים. לכן יקח אישה נוספת לא על חשבון האהבה לראשונה אלא כדי שיהיו לו ילדים.
ראינו ששרה הציעה לאברהם את הגר, גם רחל הציעה את בלהה - שתיהן לא רצו שהאהבה אליהן תגרום לכך שלבעל לא יהיו בכלל ילדים.