שאלה
מה הדין של שבועה? האם הנשבע צריך להחזיק חפץ של קדושה? כיצד יש להיזהר משבועת שוא?
תשובה
א. אנשים אינם מודעים לפעמים למלים היוצאות מפיהם, שיש להם לעתים דין של שבועה חמורה מדאורייתא, ועונש הנשבע לשקר או לשוא חמור ביותר.
ב. "ויאמר אברהם ... שים נא ידך תחת ירכי, ואשביעך בד' ..." - מכאן למדו חז"ל שהנשבע צריך שיחזיק בידו חפץ של קדושה, כגון ס"ת או תפילין. ויש מחמירים שגם אם אוחז בידו כתב אשורי שיש בו דבר תורה (כגון גליון "שבת בשבתו") ואומר אני נשבע בזה - שבועתו היא שבועה דאורייתא.
ג. אדם שאומר פעמיים זה אחר זה "אעשה אעשה", או: "לא אעשה לא אעשה" (כגון, כשמבקשים ממנו לעשות דבר-מה) - לדעת התוספות (שבועות לא), גם אם לא התכוון לשבועה, זוהי שבועה. אמנם בשלחן-ערוך (שו"ע יו"ד רלז,א) נפסק "והוא שיתכון לשם שבועה", אך בכל זאת ראוי לחשוש לדברי התוס'. המדובר הוא כשאומר פעמיים "זה אחר זה בלא הפסק; אבל אם מבקשים אותו עליו, והוא אומר לא אעשנו, ובקשוהו עוד ואמר לא אעשנו - לא הוי שבועה" (שו"ע). על כל פנים הדבר מלמד עד כמה צריך אדם להזהר לא לחזור ולאמר פעמיים "כן כן" או "לא לא".
בדבר מצוה - למשל: האומר אשכים ואשנה פרק זה - גם אם לא כפל דבריו, נדר גדול נדר לאלקי ישראל.
תקיעת כף דינה כשבועה. אולם זה דווקא כשעושה בדרך קבלת שבועה, אבל סוחרים התוקעים כפם זה לזה לקיים המקח אין לזה דין שבועה. אכן מבחינה ממונית, תקיעת כף בין סוחרים מחייבת, גם בטרם שולמה הסחורה (שו"ע חו"מ סי' כא (בא"ח שנה שניה ראה לג). ויש אומרים שבין סוחרים נגמר לפעמים הקנין אפילו בדבור בלבד (כגון אמירת "מזל וברכה" בין סוחרי יהלומים).
כאמור, אלו הן דוגמאות למלים היוצאות מפי האדם, והן שבועות חמורות, המצריכות אח"כ התרה; וחייב אדם להזהר שלא להיות רגיל לא בשבועות ולא בנדרים, שסופו של אדם להכשל בהם. ומה שהשביע אברהם את אליעזר - לדבר מצוה מותר להשביע.