רגש או מעשה?

ב"ה

אוהד ברכה ושלום,

מצווה הבאה לידי האדם – אסור לו להחמיץ אותה. הוא צריך לעשות אותה. היהדות שמה דגש עלה העשייה, וכלל נקוט בידינו הוא שהעשייה היא תוצאה של המחשבה והדיבור. לאדם יש נקודת מחשבה רוחנית והוא מוציא אותה מהכוח את הפועל ע"י דיבור וע"י עשייה. ולכן לא ניתן לעשות מצווה ללא צירוף של ה"מודע" הקיים באדם, כגון אדם ישן לא יכול לקיים מצוות צדקה, ואדם שיכור לא יכול להתפלל.

לרמת המודעות הקיימת באדם ישנן דרגות שונות לפי האדם ואישיותו. ולכן צריך לעשות את המצווה. לעשות במובן של לקיים אותה, ולעשות במובן של לעשות אותה, להחיות אותה, לתת לה רגש, שמחה, אהבה, עוצמה – "ומתוך ההכרח בא אח"כ הרצון" (מידות הראי"ה).

אצטט לך מספר אורות הקודש של הרב קוק חלק א' עמ' רמז':
"בחינוך האדם והיחיד,
וכן בחינוך האדם הכללי האומה והאנושיות,
צריכים לשים לב לאחדות הרוחנית. דהיינו:
שהשכל יהיה משפיע ישר על הרגש,
והרגש על הדמיון,
והדמיון על הפעילות.
וכשיש סתירה בין אלו החלקים אז יש מקום להרס.
ועל גבי אלו ארבעת החלקים שהם שכל, רגש, דמיון ומעשה מתעלה העניין האצילי".

וכן כתב הרב קוק לגבי האיזון בין השכל לרגש: "אי אפשר לאדם לחיות לא בשכל ולא ברגש לבדו. תמיד צריך שיהיה ממזג את השכל עם הרגש …
רק תכונת המשקל השווה
המאזן את השכל עם הרגש
תביאהו לידי הצלה גמורה …"

ובהמשך בעמ' רנב' כותב הרב קוק: "הרגש כלול בשכל … ושלמות השכל תלויה באחדות הגמורה בין השכל לרגש".

להרחבה יש לעיין בספר אורות הקודש חלק א' שער ה'.

בברכה,
עוזיאל