רגעים של ספיקות וחולשה באמונה

שלום רב.
דבר ברור הוא שהצדדים החיצוניים צריכים להיות ביטוי למציאות הפנימית של האדם. המצוות הן ביטוי ממשי של האמונה, לכן כאשר יש ספיקות בנושאים של מהות צריך לברר אותן היטב על מנת שהצד הפנימי, היסוד, העיקר – לא יחסר מן הספר.
במכתבך את כותבת שביקורת חסרת מעצורים משתלטת על הכל, מתעוררים אצלך כל מיני ספיקות (על מה שלפני ... ועל מה שאחרי...) מידי פעם, ולפעמים עד לכדי כאב.
ברצוני לנסות להראות לך כיוון.
אמונתנו אינה מתבססת על הוכחות שכליות כיון שהוכחה אפשר להפריך. יכולת החשיבה שלנו מוגבלת, ולכן איננו יכולים לתפוס את "העצמות האלוקית". בכל המחשבות שלנו עליו ית', איננו יכולים לחשוב על 'האובייקט' אלא רק על 'הסובייקט' - כפי איך שהוא מתייחס אלינו. אנחנו מתארים אותו באותן מידות שהוא מתגלה אלינו בהן. (שמות האלוה הם בד"כ שמות שוללים שאומרים לנו מה הוא לא - הגדרות שמרחיקות יחס של הגשמה, או שמות שמבארים מדות אלוקיות - רחום, חנון, גואל ופודה). הוא מתגלה אלינו ואנחנו נפגשים איתו.
בספר הכוזרי מסופר על מלך כוזר שפנה לחבר (החכם היהודי) ושואל אותו לפשר אמונתו, והחבר בתחילת דבריו כלל לא מספר סיפורים למלך אודות בריאת העולם וחידושו בשישה ימים, אלא כך - "אני מאמין באלוקי אברהם יצחק ויעקב, שהוציא את בנ"י באותות ומופתים ממצרים, וכלכלם במדבר, והנחילם את ארץ כנען, אחר אשר העבירם את הים ואת הירדן באותות ומפתים רבים ...". כך החבר מסביר את אמונתו. אמונתנו מתחילה בהתגלות, ביחס המיוחד שה' ית' מתייחס אלינו.
בכל בוקר אנחנו מזכירים בתפילה את מלכות ה' העליונה שקדמה לעולם, ואת המלכות שמתגלה בעולם, הראשית והתכלית - "אדון עולם אשר מלך בטרם על יציר נברא", ועם כל זה - "והוא אלי וחי גואלי מנת כוסי ביום אקרא" - ההנהגה העליונה שחובקת כל, איננה מגרעת במאומה בהשגחתה אל כל יחיד כאילו הוא היחיד בעולם.

במכתבך את כותבת "יש ימים שאינני מרגישה את אלוקים סביבי בקרבי . . . ובטוחה כי הוא אכן קיים". אצל כל אחד ואחד בעולם קיימת "נטייה אל הנשגב" - ודאות פנימית שאינה מוטלת בספק - ידיעה פנימית שאינה זקוקה להוכחות. יש כאלו שהנטייה הפנימית מפותחת אצלם, ויש כאלו שהיא פחות דומיננטית אצלם. אך היא קיימת אצל כולם.
בתחילת ספר הכוזרי מסופר על מלך כוזר שחלם חלום והחלום נישנה אליו פעמים רבות. מלך הוא אדם ריאליסט, שקול. בדרך כלל אין לו נטיות לדברים מיסטיים והוא קרוב בדעותיו אל הפילוסוף. האם המלך צריך להתייחס לחלומות? יש צורך להסביר את פשר החלום?
אך יש כאן יסוד גדול ועמוק. החלום הוא "הקול הפנימי" והקול הזה לא נותן לאדם מנוח "כוונתך רצויה מאת האלוה". האמונה, הנטייה אל הנשגב, הכרה פנימית, יותר עמוקה מכל תחושות של רגש וחושים (באתר שלנו יש מאמר שלם על כך – החלום ופשרו –
https://www.kipa.co.il/noar/show.asp?id=426).
רגשות הם לא תמיד חזקים. לעתים הם נחלשים. 'יש ימים ... ויש ימים...' וגם בעבודת ה' יש מצבים של עבודה מיראה כמו בתקופת הצומות והאבלות, ויש מצבים של עבודה מאהבה כמו בחגים ובמועדים. הנברא לא עומד תמיד במצב קבוע. אדם מאמין לא חייב להיות שרוי באופן מתמיד באיזו "חוייתיות מרוממת", בפרט שלא תמיד זו הרגשה מתוך הרגשה אמיתית להשתדל לעבוד את ה' בשמחה. השמחה היא לא תנאי בעבודה.

העמיקי באמונתך, שאלי, בררי, ומתוך זה תזכי לחזות בהתגלות ה' אלינו בעולם, בהיסטוריה, בחיי עם ישראל ובחיינו אנו, להתוודע אל הקול הפנימי שבנשמתך, ולחיות חיי אמונה מאושרים מתוך ודאות וללא ספיקות.
אם יש צורך ונוכל לסייע בעניין אל תהססי לפנות אלינו שוב.

מתוך צפייה להתבהרות הספקות, והליכה מחיל אל חיל להתמלאות הארץ דעה את ה'
אבי, חברים מקשיבים