שאלה
לכבוד הרב שלום,
שמי x.. בין שאר עבודותיי אני מלמד גיטרה באופן פרטי בתיכון חילוני. טווח הגילאים של התלמידים נע בין כיתות ז' ו- ח'. יש לציין שלא ידעתי או שלא העמקתי יתר על המידה בפוטנציאל 'חוסר הצניעות' הקיים בעבודה זו. עם תלמידיי הבנים, כמובן שאין לי בעיה, ואולם, העניין מעט יותר מורכב עם תלמידותיי הבנות. אציין שחלקן (מדובר בשתי בנות) מגיעות לעיתים בבגדים שאינם צנועים. מסיבות הן של של חוסר הרצון להעליב את הבנות, הן בשל ה'צדקנות' וההדבקת תווית ה'דוס' מצד מעסיקיי (אני לא מרגיש, על אף השתדלותי שחיי כה צנועים שאני יכול לבקש זאת, מה גם שמעולם לא התנסיתי בהגשת בקשה מסוג זה - זה פעם ראשונה שאני מלמד בחיים שלי בנות חילוניות באופן פרטי) והן בשל קיפוח פרנסה, נמנעתי מלעשות זאת. בהתחלה, העניין הפריע לי ועורר בי מחשבות כאלה ואחרות, אך עם הזמן התרגלתי והתגברתי עליהן. לעצם העניין, וזו מהות השאלה, נוצר מצב שאחת מהשתיים הללו היא התלמידה השקדנית ביותר שלי, והדבר גורם לי להשקיע בה הרבה יותר. אציין שהיא תלמידה מאד 'יפה',אם כי אני רוצה להאמין שהיחס ה'מועדף' שהיא מקבלת ממני נובע ברובו הגדול בשל המוטיבציה הרבה שהיא מפגינה והרצון שלי לקדמה. כך יוצא שלפעמים אני נותן לה 'אקסטרה' זמן בטווח הזמן שקיים בין הגעתה של התלמידה הבאה ומשתף אותה בכל מיני סיפורים אישיים שלי שבחלקם קיימים אלמנטים של מוטיבציה שמשמשים להוראה, וחלקם פשוט מסופרים בדרך חולין. הבעיה היא שאני לא מצליח לשרטט את הגבול של הסיפורים(אציין שאינני משתף בדברים מחיי האישיים האינטימיים וכמובן שלא נוצר ח"ו כל מגע ביננו) ולעיתים נראה לי שאני 'אובר פתוח' איתה( בגדול לימדתי לא מעט אנשים בחיי ואני לרוב משתדל להיות פתוח, אך עם התחזקותי הדתית אני יותר מודע לבעייתיות שבדבר). בסופו של יום, אני מוצא את עצמי מתלבט כל הזמן האם נפתחתי יתר על המידה, והאם אני כופר בתפקידי המקצועי ופוגע בערך כזה או אחר של צניעות. המחשבות הללו גורמות לי לצער רב וייסורי מצפון קשים (אני בעיצומו של תהליך התחזקות כאשר בעבר הייתי לגמרי 'לייט') עד כדי רצון להתפטר. בד"כ, ברמה הפרקטית, מה שקורה הוא בשיעור הבא אני משדר יותר קרירות או אפילו מתרחק פיזית קצת יותר מחשש ליצור בטעות מגע פיזי, ונראה לי שהתלמידה מעט מבולבלת מהאדם הפתוח שהיה לפני לאדם שמשדר פתאום 'דוסיות'. אני נע כל ה
תשובה
בס"ד
שלום רב,
גם כאשר שומרים על כל כללי הצניעות, אם בנפש יש תחושה של פגיעה בצניעות, אסור להתעלם מכך.
חז"ל בטאו תופעה זו בשתי דרכים:
1. הרהורי עבירה קשים מעבירה:
עקר האדם הוא הנפש ולא הגוף. אמנם אנחנו מתרשמים יותר מדברים שמתרחשים במציאות החומרית ('נגיעה' - 'לא נגיעה' וכד') אבל עלינו להיות מודעים לכך שהמציאות הפנימית היא העקר, פגיעה בנפש - גם אם אינה נכרת לעין, היא פגיעה שיש להשמר ולהתרחק ממנה.
2. אין אפוטרופוס לעריות:
גם דברים שמתחילים באופן קליל - אם לא עוצרים אותם עצירה מלאה - הם מובילים למקומות הרסניים, כל אחד מכיר הרבה דוגמאות לכך.
הבלבול הפנימי שלך מתבטא בתוך הדברים שאתה כותב. במקום אחד אתה מתאר את המפגש שלכם: "אני נותן לה ´אקסטרה´ זמן בטווח הזמן שקיים בין הגעתה של התלמידה הבאה ומשתף אותה בכל מיני סיפורים אישיים שלי שבחלקם קיימים אלמנטים של מוטיבציה שמשמשים להוראה, וחלקם פשוט מסופרים בדרך חולין".
זה ממש לא יחס רגיל של מורה-תלמיד, זה בפרוש יחס מועדף מבחינת השקעת הזמן ויחס אישי(!) מבחינת השיחה שחורגת מעבר למה שמתבקש ממורה (אפילו ממורה מסור).
אבל כדי להשקיט את המצפון שלך (מצפון שבצדק רב לא נותן לך מנוחה) אתה משלה את עצמך:" אני רוצה להאמין שהיחס ה´מועדף´ שהיא מקבלת ממני נובע ברובו הגדול בשל המוטיבציה הרבה שהיא מפגינה והרצון שלי לקדמה".
הטוב ביותר היה להפסיק לגמרי את הקשר איתה ועם נערות שכמותה מפני שאצלך לימודי הנגינה יוצרים משהו קרוב ורגיש ואין לכך מקום.
אם קשה להפסיק באופן מיידי את העבודה עם בנות אלו אתה חייב להיות מאוד ענייני ולא לגלות שום ביטוי שהוא מעבר לקשר הנדרש בין מורה ותלמיד - זה הכרחי כדי לשמור עליך ועל הצעירה.
בנסיבות שאתה מתאר, הנכון ביותר שאתה תלמד רק בנים ואת הבנות תלמד מורה אישה.