שאלה
שלום
בשנים האחרונות חל גידול משמעותי בכמות (ובאיכות) עלוני השבת המופצים בבתי הכנסת.
על מנת לממן הוצאת העלונים מתבצע פרסום לתכנים שונים.
חלק מהתכנים עוסקים בפרסום תשתמישי קדושה וכיוצא בהם וחלק דברי חול (דירות, פלאפונים וכד').
בנוסף לכך בחלק מהפרסומים מופיע מחיר המוצר.
שאלתי: האם ניתן לפרסם בעלוני קודש בשבת דברים המביאים בהכרח להרהורי עסק וממכר עד רמת המחיר (בבחינת "ממצוא חפצך ודבר דבר") ?
אנו משתדלים שלא לדבר בדברי חול אפילו ללא הזכרת נושא כספי (כגון: "אשתי ואני מתכננים לעבור דירה"), איך אם כן מותר לפרסם דברים עליהם אסור להרהר בשבת (או שמותר)?
שאלה נוספת: מדוע אין הדרכה לגבאים להפיץ את העלונים רק לאחר סיום התפילה (לפחות ערבית של שבת), ולאסוף אותם מהשולחנות קודם שחרית? אני יכול להעיד על מס' בתי כנסת שהתפללתי בהם שאחוז גבוה מהציבור משתשמש בעלונים כדרך "להעביר את הזמן" בתפילה (ברור לי שהדבר באחריותו האישית של כל אחד ומי שלא רוצה להתפלל לא יתפלל, אך עדיין הדבר בעיני בבחינת "ולפני עיוור לא תתן מכשול" שבידוע שחלק גדול מהמתפללים בהיותם ללא עלונים יקדישו יותר מחשבה לתפילה ואולי "מתוך שלא לשמה יבואו לשמה"?).
בתודה מראש, עמית
תשובה
שלום וברכה
א. לדעתי יש צורך בפסיקה חד משמעית ביחס לפרסומות המותרות בשבת. פרסומות אלה צריכות להיות ללא מחיק, ובעניינים שונים שאינם נוגעים לרמת עסק של מקח וממכר. ברם, לא אני יכול לשלוט בדבר, וכשאני צריך להכריע האם בשל העובדה שדעתי אינה נשמעת לא לכתוב כלל וכלל, או לכתוב ולהמתין עד שתהיה לי השפעה גדולה יותר ואוכל לתקן זאת – אני כותב.
ב. בכמה בתי כנסת זה כך. ברובם זה לא מצליח, הן בשל הכמות הענקית שיש, הן בשל העובדה שזה יפתור את קבלת שבת בלבד אך לא את תפילת יום השבת שהיא כבר אחרי החלוקה וכדו'. יש אף הטוענים כי זה הוריד דווקא את כמות הדיבורים בתפילה ולא את התפילה עצמה. על כן, אין פותרים בעיה זו בצורה מסגרתית, אלא הדבר הוא מבחנו של כל אדם, והוא צריך לבוא לתפילה כדי להתפלל ולא כדי להעביר את זמן התפילה בקריאת עלונים.
כל טוב