על איסור נידה וטעמו

שלום וברכה!
את המשפט הראשון שלך לא כל כך הבנתי. מה פירוש שבזכות ה"נידה" אפשר לקיים מצוות פריה ורביה?
משפט זה איננו מדויק כ"כ, ועל כן בטרם אשיב ישירות לשאלתך אגדיר במספר מילים מהו מצב הנידות.
אצל כל אשה מתרחש אחת לחודש (פחות או יותר) תהליך טבעי של ביוץ שעניינו למעשה אפשרות להפריה ולהריון. במקביל מתמלאות הדפנות הפנימיות של הרחם ברקמות של דם שנועדו לקלוט את הביצית המופרית, בכדי שיווצר הריון.
אם פוטנציאל זה מנוצל הרי שהאשה נכנסת להריון ואז במשך תשעת חודשי ההריון היא איננה רואה דם.
אם הפוטנציאל לא מנוצל, דהיינו שלא מגיעה לרחם ביצית מופרית, אזי רקמות הדם שהצטברו בדפנות הרחם מתפרקות והדם נפלט החוצה. במצב זה האשה מוגדרת כנדה.
נמצא, שנידות הוא בעצם מצב של פספוס הזדמנות להריון, או במילים אחרות – פספוס הזדמנות ליצירת חיים.
כיוון שהתרחש תהליך שהוא ההפך מחיים, מוצאת לה הטומאה קרקע פוריה לשכון, שהרי כך אנו מוצאים בכל מקום בתורה – טהרה הולכת עם חיים, וטומאה הולכת עם מוות.
זו א"כ הסיבה שהאשה טמאה לאחר שלא נוצלה ההזדמנות ליצירת חיים.

אמנם, עדיין יש מקום לשאלתך השניה.
הוספת לשאול – גם אם יש מקום לטומאה, מדוע באים בנוסף איסורי ההתרחקות של הבעל מאשתו 'דווקא בימים היותר קשים שלה' כלשונך?
ובכן, נלע"ד שגם כאן יש חוסר דיוק בדבריך.
גם בלא ציווי התורה, באופן טבעי חשה האשה צורך להתרחק מבעלה בזמן שהיא נדה.
ימי הנידות הם עבור האשה ימים שבהם איננה מרגישה צורך בקרבה פיזית עם בעלה, ואדרבה קירבה כזו מציקה לה בד"כ בתקופה ההיא.
נמצא שגם כאן באים ציוויי התורה באופן מקביל ומשלים למציאות הטבעית, ופעם נוספת אנו רואים עד כמה התורה היא 'תורת חיים' – תורה שמחוברת ומדריכה את החיים.
בהערת אגב יש לציין שאמנם מעצם תכונה טבעית זו הסתעפו מספר איסורים מרחיקי לכת כמו למשל אורך זמן איסור נדה (שבפועל הוא נמשך הרבה יותר מאותם הימים בהם אין לאשה חשק לקרבה) וכן מידת ההתרחקות (שאפילו העברה מיד ליד אסרו חכמים), אך כך היא דרכה של תורה – הענפים וההסתעפויות הנובעות מתורף האיסור תמיד רבים יותר, זאת בין היתר על מנת להבטיח שלא נגיע לאיסור עצמו.

ואם ישאל השואל, סוף סוף מדוע יצר הקב"ה את המצב הטבעי הזה אצל האשה? מדוע שלא תחוש האשה משיכה תמידית לבעלה כל הזמן?
עונה על כך רבי מאיר בדבריו המפורסמים במסכת נדה (דף לא ע"ב):
'תניא היה רבי מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה מפני שרגיל בה וקץ בה אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה'.
גם כאן דאג מזווג הזיווגים היושב בשמים שבקשר בין האיש והאשה יהיה כל הזמן התחדשות על מנת שהשגרה וההרגל לא יגרמו לשחיקה ולקלקול שלום הבית.

לסיכום, 'אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה'.
איסור תורה שהרבה נגחו בו את דתנו בטענה שהוא מקלקל את הקשר הזוגי, נמצא לאחר התבוננות אמיתית יותר כמי שדוקא בא לחזק ולטפח את הזוגיות, ואדרבה, בלעדיו אנו רואים לצערנו הרבה יותר בעיות בתחום זה….
יהי רצון שמתוך הקפדה על טהרת המשפחה, תטהר האומה כולה מעוונותיה, ויבא לציון גואל!
בברכת פסח כשר ושמח,
רפאל, חברים מקשיבים