נדרים בשעת צרה

בס"ד
שלום רב,

נדר בשעת צרה מופיעה בתנ"ך כדבר ראוי. האדם מפציר בקב"ה מפני שרק הוא באמת קובע מה יהיה, והאדם מבטא את כוונתו הטהורה בכך שהוא מעונין להפוך את הישועה שיוושע לגורם שמקדם אותו בתיקון האישי וכד'.
כתב אחד הראשונים (מצוטט להלן) "ומצוה לידור בעת צרה, שנאמר: ``וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר`` (`בראשית` כח) – ``לֵאמֹר`` לדורות, שיהיו נודרים בעת צרה"
על פי רוב זהו נדר על תנאי – בבחינת: "אם אני אנצל אז אעשה כך וכך"
•"אם נתון תיתן את העם הזה בידי - והחרמתי את עריהם" (במדבר כ"א 2)
•"ותידור נדר ותאמר: ה' צבאות, אם ראה תראה בעוני אמתך, וזכרתני, ולא תשכח את אמתך, ונתתה לאמתך זרע אנשים - ונתתיו לה' כל ימי חייו…" (שמואל א', א' 11)

דווקא נסיבות אלו מאוד מחמירות את ההתחייבות. אחרי שד' נתן לך את בקשתך איך יתכן שאתה לא תעמוד בהתחייבות שלך?
לכן צריך מאוד להזהר בנדרים בשעת צרה ולהקפיד לעמוד בהם.
לפני שנודרים צריך לשאול את עצמך האם אתה באמת מוכן להתחייב על כך!

הלכה למעשה אין להתיר מה שנדר בעת צרה, אלא אם כן כשהנודר לא יוכל לקיימו, או שהוא אנוס, או שיש בהתרתו דבר מצוה.

להן ציטוט תשובה של הרב עובדיה מאתר שופר http://shofar.tv/articles/print/730

תשובה: כתב בשו``ת `יביע אומר` (ח - יו``ד כ): הרמ``א בהגה (רכח סעיף מה) כתב: `הנודר בעת צרה אין להתיר לו נדרו, אלא לצורך מצוה, או לצורך גדול, כדין הנודר על דעת רבים. ומיהו; אם התירו בדיעבד, מותר`.

ומרן הש``ע (רכח) כתב: `הנודר על דעת רבים - אין לו התרה בלא דעתם`.
וכתב הרמ``א בהגה: `ולעשות שלום בין איש לאשתו, או משום צרכי רבים, מקרי דבר מצוה להתירו`.

ובשו``ת `מהר``י קולון החדשות` (ו עמוד ל) נשאל במעשה שבא לפניו: באדם שנסע באניה וקמה רוח סערה בים והים הולך וסוער והאניה חשבה להשבר והיו בסכנה עצומה, עד שעמד ונדר להשי``ת שאם ינצל יעלה לארץ ישראל ותיכף נח הים מזעפו והגיע בשלום אל היבשה. ושוב נתחרט ורוצה שיתירו לו את נדרו.

והשיב: מאחר שנדר בעת צרה, אי אפשר להזדקק לו בשום פנים, כי כן שמע ממקצת רבותינו ושכן ראה נוהגים.

ויש להביא ראיה למנהג העולם שלא להתיר נדר הנידר בעת צרה, מהא ד`נדרים` (סה.): `המודר הנאה מחברו אין מתירים לו, אלא בפניו`. ופירש הר``א ממיץ (הובא בהרא``ש שם): דמיירי שנדר לדעת חברו, הילכך `אין מתירין לו אלא בפניו`, כלומר: מדעתו. כמו `אין חבין לאדם אלא בפניו`, פירוש: מדעתו. והיינו טעמא: כיון שלדעתו של חברו נדר, אין להתיר לו אלא מדעתו של חברו, שאם מתירו שלא מדעתו, הרי הוא כגוזלו. והכא נמי, הנודר בעת צרה, אם יהיה נשאל על נדרו, יהיה כגונב דעת העליונה, בהיות שנדר בעת צרתו ואחר שקיבל הטובה מהשי``ת אינו מקיים מה שנדר.

וכן אמרו במדרש `תנחומא` (`וישלח` ח): `אמר לו הקב``ה ליעקב: ``כשהיית בצרה, נדרת. וכשאתה בריוח, שכחת``!? `

ובספר `תשובות ופסקים למהר``ם` (מהדורת כהנא, בחלק התשובות קיא, עמוד קד) כתב בזה``ל: `שאלתי את מהר``ר חזקיה, על אדם אחד שאמר בחוליו: ``אני מקבל עלי ללמוד שנה`` ולא אמר בלשון נדר, או שבועה? והשיב: ששמע בשם הרב ר` יהודה חסיד, שכל מה שאדם נודר בחוליו או בעת צרתו כדי שינצל, אין להתיר לו כלל ואע``פ שלא קיבל עליו בלשון קונם, נדר גדול הוא ועובר ב``לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ`` (`במדבר` ל)`. ע``כ.

וכן בספר `פסקי הלכה` של רבנו חיים `אור זרוע` (בדרשותיו `מטות` סוף עמוד סג) כתב: ומצוה לידור בעת צרה, שנאמר: ``וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר`` (`בראשית` כח) – ``לֵאמֹר`` לדורות, שיהיו נודרים בעת צרה. וי``א: שנדר שנודרים בעת צרה, אין לו התרה. ע``כ.

ובספר `לקט יושר` (חיו``ד עמוד כד וכה) כתב: ונראה שבמקום דוחק וצער יש להתיר נדר שנידר בעת צרה, שנאמר: ``אָבוֹא בֵיתְךָ בְעוֹלוֹת אֲשַׁלֵּם לְךָ נְדָרָי: אֲשֶׁר פָּצוּ שְׂפָתָי וְדִבֶּר פִּי בַּצַּר לִי`` (`תהילים` סו(.

וכתב הסמ``ג (בסוף הל` `נדרים` עשין רמב): ``אֲשַׁלֵּם לְךָ נְדָרָי`` - אם לא מדוחק. וראיתי חכמים שהתירו נדר הנידר בעת צרה והיו אומרים לו: ``הוי יודע, שהנודר בעת צרה ונשאל על נדרו, צריך לדאוג שתבוא עליו צרה אחרת כמוה``.

וכן קבלתי ממורי מהר``ר יונה בשם מהר``ן מאיגר ויש בידי ספר ישן וכתוב בו שמהר``ר שמואל חסיד הורה שהנודר בעת צרה אין לו התרה עולמית.

ובדידי הוה עובדא: שנדרתי נדר בימי חוליי לנסוע לקברי אבות ואחר שחזרתי לבריאותי כשלש תקופות, חליתי שנית וציוה דודי הקדוש ז``ל להתיר לי נדרי, כדי שלא אעמוד בנדר בימי סכנה והתירו לי מהר``ר יעקל ועמו הקדוש מהר``ר משה חנוכה ולמדנו מדבריהם שמתירים נדר הנידר בעת צרה מדוחק. וכו`. גם בשו``ת `בנימין זאב` (רסו) כתב: שאין להתיר נדר הנידר בעת צרה, ע``פ מ``ש הרא``ש בשם הר``א ממיץ, שהנודר לדעת חברו אין מתירין לו אלא מדעתו. ואם נשאל שלא מדעתו נעשה כגוזלו. וה``ה לנודר בעת צרה ונעתר לו השי``ת וניצל מצרתו, אם ישאל על נדרו אח``כ הרי הוא כגוזל וגונב דעת העליונה, שהטוב יקבל והנדר לא יקיים? שלא יהיה כח הדיוט יותר מכבוד שמים. הילכך אין להתיר מה שנדר בעת צרה, אא``כ כשהנודר לא יוכל לקיימו, או שהוא אנוס, או שיש בהתרתו דבר מצוה. ע``כ.

ובשו``ת הרמ``א (ס``ס קג) כתב: `ולענין היתר נדר בעת צרה, יפה כתבת שיש לו היתר לצורך מצוה. וכן אני רגיל להורות מכח התשובה שבספר `בנימין זאב` (רסו)... ודבריו נכונים בזה ודברי טעם הם`.
וז``ל מהרש``ל בספר `ים של שלמה` (`גטין` ד מ): `פסק; נדר בעת צרה, קבלה בידינו שאין להתירו. וכן נמצא כתוב בשם הגאון ר` יהודה חסיד.

ונראה בעיני שאינו מן הדין, אלא משום סכנה, שלא תחזור עליו הצרה. וכן נמצא בספר `חסידים`. אבל מן הדין - יכולים להתיר נדר הנידר בעת צרה`.