'נגיעות'

שאלה

הי,

אממ ,אני לא יודעת בעצם מה אני מבקשת כשאני שולחת את השאלה הזו. אני הרי יודעת כבר שצריך לשמור נגיעה, אני הרי יודעת ששום שאלת רב לא תשנה את הפסק הזה, אני הרי יודעת שה' יודע מה טוב עבורינו, ובאמת לפעמים מאמינה בזה.

אך האם ייתכן שה' ביקש מאיתנו דבר שמעל ליכולתינו? אני גם, הרי יודעת שלא.

האם הקב"ה אינו יודע את כוחה,חשיבותה ומשמעותה של הנגיעה וחשיבותה הבלתי נפרדת לקשר נפשי? בוודאי שהוא יודע, ודווקא משום זאת הוא אסר..אני הרי יודעת.

האם הקב"ה מבין לליבו של האדם המרוט, המיואש, הנזקק לחום אנושי, כן, פיזי.הוא יודע? בוודאי שהוא יודע הרי לכן הומצאה שמירת הנגיעה, כדי שהמגע הזה יהיה בקדושה..

כן,אני הרי יודעת.

וקשה לי.

פעם,מזמן, כשה' שלח לנו את התורה הוא נתנה בידי אנשים שנישאים כדת משה בעצם הבעילה הקניין והעדות, וזאת- כהרף עין.

אך האם זו הייתה הכוונה של ה'? שאנשים יחכו שנה-שנתיים-שלוש כדי לקבל חיבוק אוהב וחסר חרטות? כדי להיות חלק מהשני?

נשגב ממני...באמת.

אנחנו נפגשים אחת להמון זמן. בגלל ובזכות צבא ה'.

"נגיעות נגיעות" , מה שנקרא "טיפין טיפין" של מבטים, של צחוק, של קרבה.

וכל מפגש כזה הוא מקפצה מכל השבועיים האחרונים. הוא דהירה של הלב.

בשלב כזה, שכבר החלטנו לכרות ברית בעוד חודשיים וחצי, אנו חובקים כבר שנה של חברות ושלושה חודשים של הכרזה על אירוסינו.

שבועיים. נגיעה. שבועיים.נגיעה.

כך זה הולך.

חרטה במשך שבועיים שאחריו יבוא המפגש המלבב שמותיר אחריו עוד שובל של חרטה. ושל חזרה אחורנית, אל עבודת ה' הבוסרית, אל הספקות שהיו פעם וחזרו, אל התהיות, אל השאלות, אך עם האהבה והקבלה הגדולה של עול ה' עלינו- ודווקא משום האהבה- הקושי בלהבין.

אינני מבינה.

החלטנו שוב לשמור. שוב.

אולי הפעם נצליח, מי יודע.

אולי הפעם אחרי שבועיים מטורפים של בכי בטלפון (תקופת ארוסין קשה עם ההורים) מצב נפשי לא פשוט של אחד מאיתנו ולפעמים של שנינו, אולי הפעם נצליח, להגיע, ולא לחבק.

להגיע ולא לנוח אחד בזרועות השני כאילו אין כלום בעולם.

לא להתנחם בחום הניתן להסיך.

לא להתרפק על המגע.

אולי.

אני לא יודעת למה אני שולחת את האימייל הזה.

אולי הרב יגיד לי פתאום שישנה פרצה.

אולי הרב יגיד שה' יודע ומבין ואוהב ולוקח אותנו על כפינו,בזכות הקושי,אל מחוזות נפלאים.

אני יודעת.

נעשה

תשובה