משמעות ומימוש עצמי

שלום יקרה.

מבינה אותך ואת המקום של השאלה הזאת בחיים שלך דווקא עכשיו.

תרבות המערב מציפה אותנו, בלי שנרגיש בכלל. היא אומרת לנו: אחרי הכל, בסוף היום, אתה נשאר רק עם עצמך, אז תשחרר. תעשה טוב לעצמך, שים פס על העולם. מה זה משנה כמה אתה נותן ומוותר? כי מה יוצא לך מזה בסוף? יותר כסף? יותר כבוד? יותר שואו?

תעשה לעצמך אגו טריפ, תחיה את עצמך עד הסוף. אל תתן, כי באמת אין בשביל מה. תחיה את הרגע, את הדקה. אל תכנס ללופ של לתת כי אם אתה נותן, נשאר לך פחות.

בעולם שאתה שווה איך שאתה נראה, מעריכים אותך לפי מה שאתה מרויח.

החברה כולה עוסקת באופן מתמיד בחיצוניות, תמצאי את זה בכל מקום: בפרסומות, באינטרנט, בלוחות מודעות, בעיתונים.

ככה מעריכים אנשים, ככה יוצרים מודלים לחיקוי בסטנדרטים של פלסטיק ורייטינג.

אחת הסיבות שאנחנו כאן בעולם היא כדי שנהיה דומים לאלוקים. אחת הדרכים שלנו לעשות את זה היא לתת. נתינה היא לא מצב זמני וחולף, היא בחירה מודעת, היא דרך חיים.

בנתינה שלנו קורה תהליך שנקרא "לְדָמוֹת צוּרָה לְיוֹצְרָה", אנחנו משרטטים מהלך בנפש של הִדָּמוּת לה´. של יציאה מעצמנו והקשבה לצרכים של האחר.

אם ההופעה של הנתינה תעצור בעולם, הוא יהיה מלא כאב, בדידות וקושי, רצוף אובדן ושכול. אבל יותר מזה העולם יהיה מלא באנשים שמלאים בעצמם, שתופסים כמה שיותר מקום, שלא רואים אחרים ממטר, שלא יודעים מה זו אהבה, שלא יודעים לוותר, להקשיב ולהתחבר.

את מוקפת נתינה מרגע שהגעת לעולם הזה, ההורים שלך עטפו אותך באהבה ונתנו לך כל מה שאת צריכה. בהמשך בגן ובבית הספר, ככה גם בסניף, אם יצא לך להיות באחד כזה. ואחר כך כשתגיעי לזה בע"ה- זוגיות זה הכי נתינה שיש והורות היא נתינה בהגדרה.

כל חיוך ומילה טובה, כל מבט חיובי, כל הבלגה מלדבר רע על אחר, לעמוד לזקנה באוטובוס, לתת זכות קדימה בכביש, להתכופף ולדבר עם ילד בוכה שפגשת בגובה העיניים, על כל הדברים האלה העולם הזה בנוי. בלי הטוב הזה אין עולם.

התורה מראה לנו איך נראית חברה שהחליטה לעצור ולא לתת משלה. זוהי סדום שהיתה המקום הכי יפה בארץ ישראל, אבל הכי מושחת, הכי ריק ורקוב והכי מלא כאב. אלוקים נתן להם זמן לתקן וכשזה לא קרה, הוא החליט לאבד אותם מהעולם כי לאנשים כאלה באמת אין זכות קיום.

יקרה, את כותבת שזו הדרך להגיע לסיפוק ושמחה. אבל יש לנו הרבה מצוות של נתינה שהן מאוד קשות לביצוע. שצריך לאסוף את עצמנו חזק ולוותר על הרבה כדי לקיים אותן. ולא תמיד זה כיף וקל ולא תמיד מרגישים סיפוק.

כמה קשה להכנס הביתה בחיוך אחרי יום קשה שהיה לך וכל מה שבא לך זה להוציא ת´עצבים ?

לתת צדקה מהכנסה דלה ?

להתייחס יפה בקביעות לחברה שמי מסתכלת לכיוון שלה בכלל?

להבליג על עלבון?

לקבל את האורחים הכי לא קשורים כשאת באמצע משהו ממש חשוב?

יאנוש קורצ´אק שניהל בית יתומים יהודי בורשה שבפולין עד להירצחו במחנה המוות טרבלינקה כתב על לב פתוח, אנושיות, נתינה משלך גם כשממש לא נוח, גם כשזה בא על חשבונך:

"יש לך? תן. קשה? אני יודע. אבל תן בכל זאת".

אני לא חושבת שאנחנו צריכים לוותר על עצמנו, חשוב להגיע לאיזון בנתינה. אבל שהיא כל הזמן תהיה לנו בראש, שנחפש איפה לעשות טוב. הדברים הקטנים האלה בונים אותנו, הם עושים אותנו בני אדם.

אם לא עניתי לך על השאלה, את מוזמנת לשאול שוב.

ימים של אור וטוב ובהירות במה שחשוב בחיים באמת,

נועה, חברים מקשיבים