מפחדת לצאת לדייטים

בס"ד
שלום רב,

לכל דבר יש צדדים שונים. כל מה שאת מתארת נכון, אבל את מתמקדת בצד אחד ומתעלמת מהצד השני. לדוגמה, את כותבת: "שידע איך אני במצב רוח רע, מדוכא? שיראה את כל המגרעות שלי, הגופניות והנפשיות?"
זה נכון, בן הזוג באמת יודע את כל הדברים הרעים שלנו אבל מצד שני, דווקא מתוך כך, הוא זה שמסייע לנו להתגבר על הקושי: הוא תומך כשיש מצב רוח רע, הוא אוהב למרות המגרעות הגופניותו והנפשיות.
יכולתי בדרך זו לאזן את כל הדברים שלך אחד לאחד, אבל זה לא היה עוזר מפני שהקושי שלך אינו בחוסר הבנה אלא במצב רגשי מאוד שלילי. מצבך הרגשי דוחף אותך למבט שלילי וחד צדדי על חיי המשפחה. את מצהירה בפרוש על הסיבה: "אני מפחדת. לא מפחדת - מבועתת, אוחזת בי אימה". הסיבה המרכזית לפחד שלך נמצאת בהמשך הדברים:
"...ואני רואה את גיסתי עם האחיינית ההיפראקטיבית והלא צייתנית - היא קורסת, קשה לה, לפעמים היא צועקת עליה. אני לא רוצה להיות אמא כזאת... ראיתי את גיסתי, והאימה אחזה בי, ואני פשוט לא רוצה ילדים. זה מפחיד אותי - מה אם אני אהיה אמא כמוה... מה אם יהיו לי ילדים כאלו? מה אם אני אצעק ואצא מהכלים?..."

יש לך חלום על אמהות: "אני רוצה ילד שיאהב אותי ושאני אוהב אותי, ושיחבק אותי". אבל המציאות (אצל גיסתך) מלמדת אותך שעלול להיות מצב הפוך – ומשום כך את מפחדת ונרתעת.

לכך יש שלש תשובות:
1. אולי המצב אצל גיסתך לא כל כך קודר? אפשר שיש להם גם הרבה רגעים יפים וטובים עם הילדה, הזדמנויות רבות שבהם הם מתחבקים ומרגישים מאוד שאוהבים. את יכולה לבקר אצלם יותר, להכיר יותר, אפשר שמתוך כך כל התחושה שלך תשתנה.
2. אם זה לא כך – אפשר לשנות זאת לטובה. יש דרכים רבות להתמודד עם חינוך של ילדים היפראקטיביים ולהעניק להם ולעצמנו שמחה ואושר. אפשר להמליץ לגיסתך לקבל יעוץ מקצועי, בכל מקרה את יכולה לומר לעצמך שאם לך תהיה בת כזאת את תקבלי את כל ההדרכה האפשרית כדי לדעת כיצד לגדל אותה בשמחה ואהבה.
3. מסקנה אחרונה מכל הרגשות הקשים, להמתין מעט עם החפזון של הדייטים. אני מכיר צעירות שמתחילות להפגש רק מגיל 20 – זה לא מאוחר מדי. עדיף לבא עם רצון טוב ועם שמחה בלב מאשר להגיע לדייטים מתוך פחד ובתחושה של חוסר ברירה. תני לעצמך קצת זמן לעכל בהדרגה את הרעיון של פגישות עם בנים, תהרהרי בנושא, תתלבטי, עד שתרגישי שאת באמת מעוניינת ואז תכנסי לענין ברצון ובשמחה.