שאלה
שלום רב,
אני כותבת לכם בשנית וזאת אך ורק מהתלהבות כנה שב"ה יש לי לאן ולמי לפנות.
בטרם אפנה בשאלה, אתן תמונת מצב בתחילה:
ובכן אני מנסה ומשתדלת להיות בעלת תשובה זה כבר השנה החמישית ומכיוון שאני נשואה לאדם חילוני ובכלל מוקפת באנשים מסורתיים "לייט", נורא קשה לי לשמור שבת וחגים ובכלל להיתפלל.
יש לי המון רגעים "שנשבר לי" ואין לי כוח וכאן אני שואלת למה משנה לשנה במקום להיתחזק ולהיתקדם כצפוי אחרי כ"כ הרבה שנים, אני עדיין "דורכת" באותו מקום ואפילו אפשר לומר בנסיגה? ולמה בשנים הראשונות הייתי כ"כ חדורת מוטיבציה ושימחה לקיים ולעשות כל מה שאפשר והיום אני בקושי מצליחה לפתוח את הפה ולבקש רצון לשאת תפילה?
איך זה ייתכן שכ"כ נחלשתי בצורה כזו?
אני כ"כ עצובה ופשוט מרגישה חסרת אונים וחולשה, שלא לדבר על הבדידות הנוראה, שלפתע תפסה מקום כשלעצמה ,לא כמו לפני שנים מספר.
תודה וחג שמח.
תשובה
שלום וברכה
קראי שוב את השאלה, ותמצאי את ההסברים הנפלאים שאת עצמך מבינה לבד.
את לבד, את בסביבה לא פשוטה, את מוקפת אנשים שלא שותפים אתך, וכדומה.
אם כן – כיצד בכלל ייתכן לסבור שלא תתקלי בבעיות שאת מתארת.
על כן, קודם לכל טוב יהיה כי לא תשפטי את עצמך לכף חובה, כי אם תביני את המציאות הלא פשוטה שאת מצויה בה. לאחר שתקבלי את עצמך, תוכלי לצעוד קדימה.
וכיצד צועדים ?
הדברים הטובים שאת צריכה לומר לעצמך היא שלכל אדם יש שליחות, והשליחות שלך היא להיות במקום בו את נמצאת, ושם לתור אחר הניצוצות שיש להעלותן. לפני הקב"ה יפה תפילה של מאמץ גדול גם אם אין היא מרקיעת שחקים וייתכן שאף היא יפה יותר מאשר תפילה חזקה ללא מאמץ. כל מה שאת עושה, כל מה שאת מקדמת, כל צעד אפילו קטן הוא אוצר גדול. לכל אלה תוסיפי את ההחלטה שלך להתפלל גם תפילה פרטית, שלא מישהו אחר ניסח, ואת הדברים שאת כותבת כאן לומר לקב"ה במילים שלך. התחושה העמוקה הנוצרת כתוצאה מתפילה פרטית היא עמוקה לאין קץ, והיא גם תומכת בתפילה הקבועה וההלכתית. כך מתקדמים ומבינים יותר, ואז מגלים כי פסיעה לפסיעה מצטרפות למסע גדול.
כל טוב ובהצלחה