מטרת התפילה

ב"ה.


אני מצרף כאן מאמר שכתבתי בנושא. מקווה שיעזור.אשמח לתגובתך!

בברכה

שי

ב"ה


ואני תפילתי
פרקי עיון למהותה של תפילה.


"אפילו מי שאינו צבוע ושקרן גמור,
אף על פי כן
כשהוא נצרך לבריות
קשה לו מאוד שתהיה תפילתו באמת גמורה לאמיתה.
כי אף שמתבייש בעצמו להתפלל
בשקר גמור ממש
ורוצה להתפלל באמת,
אבל האמת היא שהוא מטעה את עצמו
ועושה איזו תנועה או מחיאת כף
בשביל איזו פנייה של פרנסה
או כבוד
וכיוצא באלה
וגונב דעת עצמו
וממציא לעצמו סיבובים במחשבתו
שהוא צריך באמת לעשות אותה תנועה בתפילתו
ומכסה השקר באמת".
(קיצור ליקוטי מוהר"ן, סו')


הימים שקדמו לפטירתה של דנה ז"ל, היו מלווים בתפילות רבות. הפלנו תחינה לפני בורא עולם, גברים נשים וטף. התאספנו לאמירת תהילים וזעקנו: "ממעמקים קראתיך ה'".
חשתי צורך עמוק לעסוק בבירור עניינה של תפילה. לפניכם, בירור ראשוני הנוגע למהותה של תפילה.
"ויהיו לרצון לפני אדון הכל".



מבוא:
התפילה תופסת מקום מרכזי בעולמו של המאמין. במהלך הדורות תפסה התפילה מקום של כבוד, הרבה מעבר למילויה של חובה מצוותית-דתית. בכל עת ובכל שעה: בעת צרה ומצוקה, בעת שמחה וששון, בימי חג ומועד כבידי חולין, תופסת התפילה מקום נרחב בהוויית חיינו.
אף על פי כן, מעוררת התפילה קשיים רבים. האתגר אותו מציבים חכמים1: "רבי שמעון אומר הוי זהיר בקרית שמע ובתפילה וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא שנאמר (יואל ב') כי אל חנוך ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה ואל תהי רשע בפני עצמך", התביעה לראות את התפילה כעבודה שבלב2 מציבה קושי עצום בפני המתפלל. וכי ניתן לצוות על הלבבות?3 קשיים אלה מלווים רבים מאיתנו. לא בכדי פתח רבי יוסף קארו את השולחן ערוך באומרו4: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו". אומנם, דברי השו"ע נוגעים לכלל מצוות התורה, אך ניתן לומר שבאותם מצוות המסורות ללב, גדול הקושי שבעתיים. קשיי הריכוז, הפנימי והחיצוני, היכולת לעמוד לפני הי"ת שלוש פעמים ביום, ההזדהות עם נוסח התפילה – כל אלה הם חלק מהקשיים המלוים את המתפלל. חכמים, נתנו דעתם על קשיים אלה. ספרות המדרש עסקה רבות בהבהרת מקומה של התפילה5, משמעותה ומקומה בסדר יומו של הפרט והכלל. בספרות ההלכה ביטויים הלכתיים רבים שמגמתם לסייע למתפלל להפיק מתפילתו את המירב6. זהו היסוד לאימרה החסידית הגורסת כי "תפילה בלא כוונה – כגוף בלי נשמה"7.
"רבי אליעזר אומר העושה תפילתו קבע אין תפילתו חנונים"8. "תפילת הקבע" היא מושג הדורש ברור וליבון. בגמרא9 מחלוקת בהגדרת המושג "תפילת קבע":

רבי אליעזר אומר: העושה תפילתו קבע וכו' מאי קבע? אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא: כל שתפילתו דומה עליו כמשוי; ורבנן אמרי: כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים; רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: כל שאינו יכול לחדש בה דבר. אמר רבי זירא: אנא יכילנא לחדושי בה מילתא, ומסתפינא דלמא מטרידנא. אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו: כל שאין מתפלל עם דמדומי חמה.

ניתן לומר שהפירושים השונים המובאים בדברי חכמים אלו, מבטאים את ארבעת הקשיים המלוים את עולמו של המתפלל:

1. "אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא: כל שתפילתו דומה עליו כמשוי" – קשיים נפשיים. לשאלת הריכוז וההזדהות.
הקושי הראשון הוא הקושי הנפשי, ובלשונו של רש"י: "חוק קבוע הוא עלי להתפלל וצריך אני לצאת ידי חובתי"10. הבעיה המתוארת על ידי רש"י היא תפיסת התפילה כחוק קבוע, כדבר שבשגרה הרחוק מעבודת הלב של האדם. כאן מתוארת התפילה כמשואי, כהכרח, כחוק – הידוע כמעשים שלא בהכרח יש להם ובהם טעם. גם בפירוש עץ יוסף11 הדגיש את ההתמודדות הנפשית הכרוכה בפעולת התפילה: שמתפלל במרוצה כמו שמתפלל מפני החיוב ומבקש לפטור ממנו". העץ יוסף הדגיש את התוצאה – ההכרחית – הנובעת מהקשיים הנפשיים המלוים את המתפלל. סיכום הולם לבעיה זו ניתן למצוא בדברי הרב זצ"ל בהקדמתו לעולה ראי"ה12:

"לפני התפילה צריך להיות ציור הנפש כאילו היא נחלשת ממשא קדרות הרעיונות, הרחוקים ממושגי השלמות ואור פני-מלך חיים... אבל כשחסר הציור האמיתי הזה, ותחת אשר מתכונת התפילה הראויה היא להוסיף אומץ ולהחליף כוח בנפש ורגשותיה, ועוד תוסיף ליגעה, אין זאת צורת התפילה השלמה, שהיא צריכה לבוא מצד הרגש פנימי ולא מצד קביעות חובה חיצונית, שאז בהכרח תהיה דומה כמשואי.

אמרה חסידית מפורסמת, המובאת בשם הרבי מאלכסנדר, מבטאת נכונה את הקושי הגדול שבתפילה: "רצוני לבטל תפילה אחת, כדי שלא אעשה תפילתי הרגל. אלא חוששני, שמא אעשה ביטול תפילה הרגל".


2. ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים – קושי לשוני – דרכי הביטוי. לשאלת הנוסח ומשמעותו.
יש המצליחים להתגבר על הקושי הראשון. אולם, התגברות זו לא מספקת כדי להיות מסוגלים להיכנס אל המסגרת של התפילה. לצורת התפילה משמעות עמוקה. אמנם, לרגש האנושי מקום נרחב בעבודת התפילה, אולם אין הוא שליט בלעדי:

"אפילו מצא לבבו מתרגש להיות חפץ בתפילה מצד הרגש הפנימי, מ"מ כל שלא ישים לבבו כי אם למלאות הרגשו הפנימי לבדו, אין זה עדיין יסוד התפילה שצריך שתהיה עבודת ה'.
וצריך שיכיר, שההרגש הוא אמצעי נכון להעמיד מצב נפשו ורעיוניו באופן נאה לתפילה, אבל עיקרה הוא נעלה מכל רגשות נפש אדם... על כן צריך לאומרה בלשון תחנונים"13

בעיית הנוסח יכולה להתפרש בשני אופנים שונים: מחד, הצורך במציאת נתיבי – ביטוי פרטיים המבטאים את מלא עוצמת ההרגשות של האדם. הצימאון הנפש העמוק מחפש לו דרכי ביטוי הולמים. מאידך, ההבנה שלשון תחנונים לא תלויה בתחושותיו של האדם הפרטי. היינו, שלשון חכמים – לשון תחנונים מסייעת בידי האדם להתגבר על הקשיים הנפשיים באמצעות נוסח התפילה.


3. רבה ורב יוסף דאמרי תרוויהו: כל שאינו יכול לחדש בה דבר – הדעת. לשאלת הרלוונטיות של התפילה.
התפיסה, כאילו לתפילה ביטויים רגשיים בלבד, במנותק מהעולם השכלי – שגויה במהותה. רש"י פירש: "כהיום כן אתמאל וכן למחר"14. המתפלל היום כמו אתמאל מוכיח שתפילתו מנותקת מעולמו-שלו. התפילה מחוברת לחייו של האדם. הדינמיות המחשבתית חייבת להיות אבן יסוד בעולמה של התפילה:

"...כי צריך שהשכל יתפשט בפעולותיו יותר מן ההרגש, עד שיהיה יכול לחדש בה דבר מצד השכל הברור, מלבד ההרגשה הפנימית, ואז יצרף עם המחודש השכלי את ההרגשה הטובה הפנימית הטבעית... ועל זה אמר רבי זירא: "יכילנא לחדושי בה מילתא", כי גודל ההרגשה לא מנע אצלו את השכל מתת תנובתו לפי מצב היום והשעה".15

שאלת הרלוונטיות נצבת אף היא במרכז הקשיים אותה מעוררת התפילה. היכולת של האדם להתאים את תפילתו למציאות המיוחדת בה ניצב האדם בשעת התפילה.


4. אביי בר אבין ור' חנינ בר אבין דאמרי תרוויהו: כל שאינו מתפלל עם דמדומי חמה – לשאלת היחס שבין המתפלל לאוירה הסובבת, לטבע. וכן – על הקושי שבתפילה על כלל החברה.
העובדה שהתפילה מחוברת באורח מהותי לציבור, לכלל הן בצורתה (מנין), והן בניסוחה (לשון רבים) מעוררת קשיים רבים בעולמו של המתפלל. פעמים, חש המתפלל כי אף שחלף על שלשת הקשיים שלעיל, הרי שהיה שמח לו יוכל לשפוך שיחו לפני בוראו בפינה מוסתרת מעין כל. הוא לא זקוק לאוירה הסובבת את המתפלל בציבור.
אולם, לא רק התפילה בציבור תופסת מקום נרחב. מקום של כבוד תופסת התפילה על הציבור, מה שלא תמיד מיקל על המתפלל. בתפילתו הוא מתחבר אל עמו, ארצו, הטבע וגם אל עצמו. בימים בהם הפרט הולך ותופס מקום נרחב יותר, קשה החיבור שבעתיים. חכמים קבעו16:

אמר רבי חייא בר אבא: לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות.

המשמעות היא שאי אפשר להתפלל אלא במקום בו ניתן להסתכל כלפי חוץ, לעולם הסובב, מתוך רצון לראות את המצוקות בעולם הסובב.
קושי נוסף, כרוך ביכולת של האדם לחבר בין הטבע לקב"ה. אמונה הנובעת מהטבע היא יסוד מוסד. זו הסיבה לברכות רבות הקשורות לטבע ולתכונותיו.

"ראוי שהמציאות בכללה תעורר רגשי לב האדם להתפלל, בהתבוננות השגחת השי"ת ונפלאות חסדיו הנראים בזריחת השמש לעת תפילת שחרית, ובשקיעתה – לעת תפילת המנחה... שעל פי התכונה הטבעית של מראה המציאות בהתחלפות הזמנים, ראוי להתעורר בהן לרגשי התפילה"17.

נוכל לסכם כי הקשיים הניצבים בפני המתפלל הם:
א. הקושי הנפשי הנובע מעצם הבעייתיות שבמצוות התפילה.
ב. קשיי הנוסח. האם מטרת הנוסח היא להוביל את האדם לפתרון הקשיים הנפשיים?
ג. הקושי בחיבור התפילה למציאות המשתנה. הקשר שבין הדעת, המחשבה לתפילה.
ד. הקושי שבתפילה על הכלל בעיקר בעידן בו הפרטיות תופסת מקום של כבוד.
ה. הקושי לחבר את הטבע עם עולם האמונה.

הקשיים הגדולים אותם ציינו בפתח הדברים, באים לידי ביטוי הולם בדברי רבי יעקב יוסף מפולנאה, מתלמידי הבעש"ט:

נקל לו לאדם לומר עשרה חידושי תורה מאשר להתפלל תפילה אחת בכוונה".



פרק ראשון – להבנת מהותה של התפילה


מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן ומשמעותה:


הלכות תפילה תופסים מקום של כבוד בספרות ההלכה. הלכות רבות הנוגעות למכלול השאלות ולמגוון הנושאים אותם העלינו בדברי המבוא. הרמב"ם כתב בפתיחה להלכות תפילה1:

הלכות תפילה, יש בכללן שתי מצוות עשה, אחת לעבוד את ה' בכל יום בתפילה...

בבסיסם של דברי הרמב"ם הללו מונחת התפיסה כי התפילה – מצווה היא.
בפתח הדברים, עלינו לעסוק בבירור מקורות מצוות התפילה. הרמב"ם באר את מקורות המצווה בפתיחה להלכות תפילה1א:

מצוות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלוהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה

אומנם, כבר בהגדרת המצווה מונח קושי גדול: היתכן לצוות על עבודת ה'? פרשנים רבים הקשו על שיטת הרמב"ם. דומה ששיטת הרמב"ם צריכה בירור הולם, שהרי הרמב"ם מנה בספר המצוות שלו את מצוות האמונה ומצוות אהבת ה' שגם הן נוגעות לעניינים המסורים ללב2. התפילה, לדעת הרמב"ם – מצווה מדאוריתא3. מקורה בדרשת חכמים על הפסוקים: "ועבדתם את ה' אלוקיכם"4 וכן מהאמור: "ולעבדו בכל לבבכם"5.
הרמב"ן, חלק על הרמב"ם. לדעתו אין לראות בתפילה מצוות עשה מדאוריתא. כיצד יתייחס הרמב"ן לאמור: "ולעבדו בכל לבבכם"? תשובת הרמב"ן בהירה6:

ועיקר הכתוב "לעבדו בכל לבבכם, מצוות עשה שתהיה כל עבודתנו לאל יתעלה בכל לבבנו, כלומר בכוונה רצויה ושלמה לשמו ובאין רצון רע".

נראה, לשיטת הרמב"ן, שהציווי "ולעבדו בכל לבבכם" הוא ציווי כללי המתייחס לדרך בה מקיים האדם את כלל המצוות. בפסוק זה מונחת התשתית לדרך הנכונה בקשר שבין האדם לאלוהיו. מהי, אם כן, לשיטת הרמב"ן מטרתה של התפילה?

ודאי כל עניין התפילה אינו חובה כלל, אבל הוא ממידת חסד הבורא יתברך עלינו, ששומע ועונה בכל קוראינו אליו"7.

חסד עשה ה' עם ברואיו בכך שסלל בפניהם דרך כדי שיוכלו לשטוח תחינה ובקשה לפני אדון הכל. שיטת הרמב"ן נראית מנוגדת בתכלית לשיטת הרמב"ם. לדעת הרמב"ם מצוות התפילה היא מצווה מהתורה. לעומת זאת, דעת הרמב"ן, מצוות התפילה מדרבנן. רק בשעת צרה חובת התפילה מהתורה. בשאר הזמנים התפילה היא "ממידת חסד הבורא יתברך עלינו".
עיון נוסף בדברי הרמב"ם בספר המצוות יסייע בידינו לבחון את דבריו מזווית ראייה נוספת8:

המצווה החמישית – היא הציווי שנצטווינו לעבדו יתעלה. ונכפל הציווי הזה כמה פעמים ואמר: "ועבדתם את ה' אלוקיכם" ואמר: "ואותו תעבודו"... ואף על פי שגם הציווי הזה הוא מן הציוויים הכלליים – כמו שבררנו בכלל הרביעי – הרי יש בו יחוד, כי הוא ציווי על התפילה. ולשון ספרי: "ולעבדו – זו תפילה", ואמרו עוד: "ולעבדו – זה תלמוד". ובמשנתו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אמרו: "מנין לעיקר תפילה בתוך המצות? מהכא: את ה' אלוקיך תירא ואותו תעבד" ואמרו: "עבדהו בתורתו, עבדהו במקדשו" – הכוונה לשאוף להתפלל בו ונכחו כמו שבאר שלמה".

בחינה מדוקדקת בדבר היחס שבין דברי הרמב"ם בהלכות תפילה לדבריו בספר המצוות מצביעה על הבדל עקרוני. למרות שמסקנת הדברים זהה בשני המקורות, הרי שניתן להבחין בהדגשים שונים. הרמב"ם בסהמ"צ מדגיש את ההיבט הכולל של עבודת ה'. התפילה – היא סעיף אחד מתוך המכלול הכולל. דברי הרמב"ם הללו – דומים במידה רבה לדברי הרמב"ן. לעומת זאת, הרמב"ם בהלכות תפילה מדגיש כי הפסוק "ול