למה 72 דקות?

בס"ד

שלום וברכה,

"ואכלת, ושבעת וברכת" - הברכה צריכה להיות בשעה שעדיין שבעים, שהאכילה מורגשת.

הברכה צריכה לבוא מכל כוחות הנפש, מהשתוקקות של האדם להודות לה' על הטוב שקיבל.

כשעובר זמן - הטוב כבר אינו מורגש, והברכה עלולה להיות רק כדי לצאת ידי חובה.

חכמים שיערו שתוך 72 דקות אדם שבע מאכילתו, אולם בדיעבד אם עברו 72 דקות ועדיין לא רעבים שוב - יש לברך (שולחן ערוך קפד, ה).

ולמה דוקא 72 דקות, אולי 73? אולי 70?

שאלה זו יכולה להישאל על עוד הרבה הגדרות שקבעה ההלכה, וההסבר לכך במילה אחת - בלי שנקבע את האידיאלים במציאות, עם הגדרות ברורות, הם יכולים להישאר מופשטים, עומדים באויר.

אמנם חשוב תמיד להפנים את השורשים והלבבות של ההלכות, ולחיות לפיהם, אבל באותה מידה של חשיבות חשוב גם לשמור בדקדקנות על הפרטים והגבולות. בלי שמירה על הפרטים והגבולות המעשיים, אי אפשר להיות מחובר באמת לאידיאלים.

מי שכח את העיקרון הפשוט הזה?
הנצרות - שקוראת לעצמה "דת החסד והרחמים".

שם יש הרבה הרבה אידיאלים, אבל בפועל אין בה שום חיוב מעשי.

מה התוצאות???!
עם ישראל בשנות גלותו היה מאוד מוותר עליהם.

אגב, עיקרון דומה לזמן ברכת המזון מצאנו גם בברכת שהחיינו שנאמרת על דברים חדשים, שהיא שייכת רק כל עוד האדם מרגיש שמחה מהדבר החדש שקיבל, אבל אחרי שעובר זמן - אין לברך.

ויהי רצון שכל ברכותינו יעשו נחת רוח לפני אבינו שבשמים.