לחישות והפסקות בתוך התפילה

בס"ד
שלום רב,

לחש בתפילה מופיע בשני מקומות:
1. באמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" - 'אחרי שמע ישראל'.
הסיבה ללחישת "ברוך שם..." מוסברת בחז"ל (פסחים נו). מצד אחד מסופר שיעקב אמר זאת בתגובה לדברים של בניו, מצד שני משה בספר דברים לא אמר. הפתרון של הגמרא - 'אומרים אותו בחשאי' (יש לכך הסברים נוספים, עיין בקישור http://ybm.org.il/hebrew/LessonArticle.aspx?item=1686)

2. תפילת עמידה נאמרת כתפילה בלחש. יש לכך מספר הסברים: ע"פ אנצ' 'דעת' - טעם לתפלת העמידה בלחש, כדי שלא לבייש עוברי עבירה המתוודים בתפלתם על עבירות שבידם (סוטה י'.)
ועוד: שמראה עצמו שהוא מקטני אמונה שאינו מאמין שהקב"ה שומע תפילה גם בלחש ויקבל תפלתו.

הרב אליעזר מלמד מסביר:
כמה וכמה הלכות גדולות למדנו מתפילתה של חנה, שעמדה ובקשה מה' שיפקדנה בבן ונתקבלה תפילתה וזכתה ונולד לה שמואל הנביא, שהיה גדול נביאי ישראל אחרי משה רבנו ע"ה. וכך נאמר (שמו"א א, יג): "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ", ואמרו חכמים: "מדברת על ליבה - מכאן למתפלל צריך שיכוון ליבו, רק שפתיה נעות - מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו, וקולה לא ישמע - מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו" (ברכות לא, א). עניינה של תפילת עמידה, לבטא לפני ה' את השאיפות העמוקות של הנשמה, לכן אין ראוי לאומרה בקול ולחושפה כלפי חוץ.

3. הדרישה להפסיק מעט, מיועדת שלא תשתבש הקריאה במקרים מסויימים:
א. מתוך חשש לחיבור בין שתי מילים בגלל אות דומה: "בכל לבבך" אם לא יפסיק בין המילים עלול לקרוא את שתי ה-ל' כל' אחת, כמילה אחת: "בכלבבך" וכד' כך גם "ואבדתם מהרה" שלא ידביק את שתי ה-מ' "ואבדתמהרה".

ב. להדגיש סיום משפט. כגון ב-'עלינו': "שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע" (הפסקה) "ואנחנו קורעים ומשתחוים...". מפני שללא ההפסקה עלול להשמע: "שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע ואנחנו"... כלומר גם אנחנו כמוהם (חס וחלילה!), לכן כתוב שכאן יפסיק.