לחיצת יד לאישה וגם חברות מעל הכל

בס"ד
שלום רב,
לעניין הושטת יד לאישה – אני מביא לך תשובה מפורטת של הרב אבינר. את השאלה שהוא נשאל ואת התשובה שהוא השיב:
שאלה: מה הדין אם אשה מושיטה לי יד לשלום, ואם לא אחזיר היא תהיה נבוכה ומבוישת? האם אין כבוד הבריות דוחה עניין זה של נגיעה בעלמא? וכן להיפך אם איש מושיט ידו לאשה?
תשובה:
1. קודם כל אין היתר בנגיעה בעלמא. לפי הבית יוסף לדעת הרמב"ם גם נגיעה בלי חיבה אסורה מן התורה, והיא ביהרג ואל יעבור (יו"ד קצה). לפי הרמב"ן נגיעה של חיבה אסורה מדרבנן, ולפי הש"ך נגיעה שאינה של חיבה אינה אסורה מן התורה אפילו לרמב"ם (שם). רוב האחרונים הסכימו עם הש"ך שנגיעה שאינה של חיבה אינה אסורה מן התורה. אך יש אחרונים שאמרו שבכל זאת היא אסורה מדרבנן (עזר מקודש סי' כ), ולכל הדעות הוא דבר מכוער.
2. מכל מקום אין זה ברור שלחיצת יד אשה אינה נגיעה של חיבה. הגר"מ פיינשטיין מזכיר סברה זו שאין זה דרך חיבה ותאווה, אך מסיק שלמעשה קשה לסמוך על זה (שו"ת אגר"מ חאה"ע ח"א ס' נו). וכן כותב הבן איש חי שזו נגיעה של חיבה (עוד יוסף חי מובא באוצה"פ אה"ע ס' כ אות ג). וכן משמע מספר חסידים שאוסר בתוקף תקיעת יד של אשה לגוי (ס"ח תתר"ץ), על אף שזה נראה מנהג של נימוס, אלא שיש בזה גם צד של ידידות. הגרי"י קניבסקי בעל קהילות יעקב אמר בשם החזון איש שנתינת יד, דינה כמו חיבוק ונישוק, והיא ביהרג ואל יעבור (מובא בספר טהרת עם ישראל לרב וגשל עמ' 44).
3. על כל פנים הגרי"מ אהרנברג הסתפק לגבי החזרת יד שמא אינה דרך חיבה, אם כי היא דרך חיבה מצד המושיט, אך אולי אינה דרך חיבה מצד המחזיר שזה בדרך נימוס. אך הוא דוחה סברה זו, ומסיק שאי אפשר להקל בזה, וגם האשה מתכוונת לחיבה, ואז הוא מכשיל אותה ועובר על לפני עיוור. הוא מוסיף שאין לחוש משום הלבנת פנים, שהרי מן הדין יש להפריש עובר עבירה מאיסור ויתכן שתהיה בזה הלבנת פנים, כדברי הרמב"ם שאם אין דרך אחרת יש להכלים את החוטא כדי להצילו מחטא (דעות ו ח), ואמנם אין בידינו להפריש בכגון זה, אך בודאי שאין לסייע, גם אם היא תתבייש מפני כך.
ובכלל הוא כותב שאין זה נקרא שהוא מבייש אותה, אלא היא שהפסידה את עצמה וגרמה לעצמה שילבנו פניה. הוא מסיק הלכה למעשה שאין להקל בשום אופן (שו"ת דבר יהושע ב אה"ע טו). הוא הדין לגבי קרובות משפחה (עי' רמב"ם הלכות איסורי ביאה כא ו).
מעשה רב בגר"מ אליהו הראשון לציון שנערכה לו קבלת פנים אצל מלכת אנגליה, והיא הושיטה לו ידה, אך הוא נאלם דום והצמיד ידיו לצדדיו לעיני כל בית המלוכה והטלויזיה. בערב התקבלה התנצלות מבית המלוכה על כך שהביכו אותו, ובדקו בספר הפרוטוקולים, וכתוב שאין למלכה להושיט יד לרב יהודי.
ושוב מעשה רב בגר"ע יוסף הראשון לציון שקיבל פרס ישראל ונערכה לו קבלת פנים, וכאשר ראש הממשלה גולדה מאיר הושיטה לו יד, הוא לא החזיר, העירו לו שהוא גרם למצב בלתי נעים. השיב: אני מצטער, אך קיום ההלכה קודם לכל. ושוב בערב נשלחה לו התנצלות.
הגרי"י קניבסקי כותב שכדי למנוע הלבנת פנים יש להסביר בטוב טעם ודעת, שאין זו חומרא בלבד, אלא איסור גמור בהסכמת כל גדולי הרבנים (שם).


השאלה השניה שלך מעלה סוגיה מאוד מורכבת.

הדברים שלך נכונים לא רק בעולם הילדים אלא גם בעולם המבוגרים. אנשים ממשיכים להיות בקשרים עם חברים שלהם בלי להתייחס למעשיהם בחברה, מלבד מקרים קיצוניים שאנשים כן מנתקים קשר: ילד שהוא מאוד אלים ופוגע כן יאבד את החברים שלו, כך גם מבוגר שהואשם בפלילים מאבד חברים.

עדיין נשארת השאלה מדוע אנחנו מתעלמים מהתנהגות פוגעת של החברים שלנו.
התשובה לכך טמונה בתוך המושג 'חברות'. ערך החברות הוא ערך הנאמנות והמסירות. תמיד מדברים על כך שחברות אמיתית נבחנת בעיתות משבר. כאשר יש סיבה להפסיק את החברות והיא בכל זאת נמשכת.

חברות מחייבת זהירות בשיפוט הזולת. אם כל אחד מאתנו יחפש ויתמקד בחסרונות של הזולת לא יהיו חברים. לכל אחד יש חסרונות, גם לנו וגם לזולת. אם נקפיד על כל חסרון לא נהיה חברים של אף אחד וגם איש לא ירצה להיות חבר שלנו. החינוך לחברות מחייב להמנע משיפוטיות, מחייב לקבל את הזולת כמו שהוא.

אכן, אי אפשר לקבל כל התנהגות אצל החבר, צריך להיות גבול מסוים שמפסיק את החברות – אם החבר שלי יתגלה כעברין לא אמשיך להתחבר אליו. כאן נמצאת השאלה המורכבת והמסובכת היכן בדיוק עובר הגבול, עד כמה נהיה סבלנים ולא שיפוטיים ומתי נאמר לעצמנו – את החברות הזאת אי אפשר להמשיך. המורכבות הזאת עומדת ביסוד הדברים עליהם דברת. היא ההסבר לכך שגם כאשר חבר מתנהג בצורה לא ראויה – החברות ממשיכה ולא מתבטלת משום כך.