לא שמרתי נגיעה ולא מצטערת

בס"ד
שלום רב,

את לא לבד במציאות הזאת: גם בנפילה, גם בתחושה ש-'לא קרה כלום'.
את התופעה הזאת מציין מושג שמעולם לא הכרנו: "שומר נגיעה" ו-"לא שומר נגיעה".
האם היית מקבלת מציאות שבתוך הציבור הדתי יהיו כאלה שיכריזו על עצמם:
"שומר כשרות" ו-"לא שומר כשרות"
"שומר שבת" ו-"לא שומר שבת"...

אינני מתכוון לומר שמי שלא שומר כשרות או לא שומר שבת הוא פסול, גם מי שלא שומר נגיעה אינו פסול. הבעיה אינה המעשה, יש בתוכנו חוטאים, גם אנחנו חוטאים, הבעיה היא בעמדה המוצהרת: יש בתוכנו כאלה שלא שומרים כל כך על הכשרות וגם כאלה שלא שומרים כל כך על השבת, אבל הם רואים זאת כענין פרטי שלהם זו לא עמדה מוצהרת.
העמדה המוצהרת: "לא שומר נגיעה" מציגה דתיות לכתחילה שאיסור נגיעה לא שייך אליה – זו תקלה גדולה ומסוכנת.

צריך לעמוד על סיבת הדברים כדי לבקש את התיקון שלהם, להערכתי יש שתי סיבות:
האחת היא השפעה סביבתית – אנחנו חיים בתוך קהל ישראלי ומושפעים ממנו. הנורמה החברתית בעולם ובארץ היא שלא שומרים נגיעה, וזה מקרין לתוכנו.
אבל גם כשרות ושבת לא שומרים במיוחד בארץ ובתוכנו יש רק "לא שומר נגיעה". לכן מצטרפת לסיבה הראשונה גם סיבה נוספת, עתיקת יומין – יש כאן יצר חזק: הנגיעה וכל הכרוך בה היא מאוד מענגת ונעימה, מתוך כך גם מפתה ומושכת, צריך המון כוח כדי להתנגד לה, חלק מהכוח נשאב מההבנה מדוע חייבים להתנגד לנגיעה.

עכשיו הדיון הגיע אליך. לא היה לך הכוח להתנגד, טעמת את 'הטעם הטוב', לבסוף במקום חרטה וצער נשאר לך הטעם הטוב של החטא, התווסף אליו גם נימוק נוסף – 'אני מוכנה לחתונה'!

אפשר להשיב תשובה פורמלית – לציין את מספר האיסורים שעברת ואת חומרת העברות ועונשם... אבל דברים כאלה לא כל כך משכנעים את הצעירים של היום. אתם בצדק, דורשים הסבר מהותי ועמוק.

הנגיעה והחיבה בינו לבינה אינם דבר רע. אדרבא התורה מאוד מעריכה את הנגיעה, התורה מכירה בכוחות הגוף והנפש ובזיקה וההשלמה שביניהם בכלל ובכוח הקשר הגופני בינו לבינה בפרט.

הקב"ה ברא בעולם יצורים שהם זכר ונקבה. זהו יסוד יצירת החיים. מתוך החיבור ביניהם נוצרת הפריה וממנה בא דור חדש לעולם. הקשר בינו לבינה הוא כוח מניע בעל אנרגיות עצומות בכל החי.

אצל האדם הדברים מקבלים מימדים שונים, מותר האדם מן הבהמה בשני דברים:
1. החיבור בין איש ואישה הוא קבוע לכל החיים.
2. יש לו ערך עצמי גם ללא קשר להולדת ילדים.

נסביר זאת: אצל החיות נולדים ילדים ו'ההורים' דואגים להעמיד אותם על הרגליים, לאחר מכן הם נפרדים מההורים. אצל האדם בכלל, ובעם ישראל בפרט, יש להורים אחריות להכין את הילד לחיי הבוגר, לתמוך בו ולכוון אותו במשך שנים רבות. בעם ישראל תפקיד ההורים גם להיות הכוח המחבר את הבן והבת לאמונה ולעם.
לכן חייבת להיות משפחה חזקה. תנאי למשפחה חזקה, הורים מחוברים מאוד בקשר איתן וקבוע. מיותר לציין שהאהבה בין ההורים משפיעה בטחון עצום על הילדים שלהם.

עתה הגענו לענין הנגיעה. מקומו ותפקידו של הקשר הגופני על פי היהדות, להיות כוח משלים ומעצים אהבה וחיבור רוחני שיש בין בני זוג, כדי לחזק ולהדביק את כל המשפחה, לאחד אותה.
חשוב לציין שגם אצל זוג ללא ילדים – חשוב מאוד שתהיה אהבה גדולה, לכן הקשר הגופני כמשלים קשר רוחני מתקיים גם בלי קשר ללידת ילדים. גם כאן מדובר בקשר קבוע לכל החיים. זו עוצמתו של הקשר.

מסקנה: לקרבה גופנית בין איש ואישה יש כוח עצום שצריך להיות בסיס גופני לחיבור רוחני מלא ושלם בין בני זוג, אם כבסיס למשפחה ואם כבסיס לחיים שלמים ומלאים של בני הזוג.

המשימה הזאת אינה קלה כלל ועיקר. גם אצל זוג נשוי לא פשוט להגיע לאהבה עמוקה, לא קל לחבר תמיד את הגופני והרוחני לאחדות אחת.

אבל מי שלפני הנישואים לא ידע להעריך את הכוחות הללו, מי שהשתמש בהם על ימין ועל שמאל בכל הזדמנות או מי שבזבז את העוצמה האדירה הזאת על בני זוג זמניים, גם לאחר החתונה שלו הוא יתקשה מאוד להגיע לאותו ריכוז ואותה עוצמה אדירה שהכוחות הללו מעניקים בבנית הזוגיות הקבועה.

גם מי שלא שומרים נגיעה ולבסוף מתחתנים זה עם זו – החמיצו את הכוח שצריך היה לבוא בעיתוי הנכון, מתוך ברית נישואים והתחייבות הדדית לקשר נצחי.

יש גורם נוסף בזוגיות – טהרת המשפחה, עקרון שיוצר מתח מסוים ובכך משמר את הגעגוע שיש אצל בני הזוג. האם מי שלא שומר נגיעה לפני החתונה, יצליח לשמור אחרי החתונה?

כיום אין אצלך חתונה על הפרק, אין בן זוג שאתו את מעוניינת לחיות יחד, ליצור יחד אתו את היצירה הגדולה של החיים: משפחה.
כיום אין לך השתוקקות עצומה וגעגוע ענק למישהו שרק אחרי החתונה תהיה ההשלמה הגופנית – רוחנית של הקשר אתו.
לכן כיום את לא מבינה מה את מחמיצה, לכן אין לך חרטה על כך.
בסופו של דבר יש פתרון אחד, בריא ונכון לכל המבוכה הזאת – להתחתן.