שאל את הרב

כעס

חדשות כיפה הרב שי פירון 22/01/02 17:46 ט בשבט התשסב

שאלה

"...ובזה תינצל מן הכעס שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם" - נכשלתי, כעסתי, חטאתי ואולי אף החטאתי.

מקורו של הכעס בכתובים הוא אחר מזה שאנו רגילים בו בחיי היומיום. כאשר הקב"ה כועס על ישראל "וחרה אף ה'..." - לרוב מיד אחר כך מגיע עונש. הכעס של הקב"ה הוא כעס חינוכי. ושלנו?!

לעיתים נדמה כי כאשר האדם כועס, כעסו גובר מרגע לרגע - ואולי משום כך נאמר שאין שופטים אדם בשעת כעסו. קשה היא ההבחנה בין הכעס ברוטו לכעס נטו. אולם, אם כעס הוא דבר רע יש להתרחק ממנו ככל האפשר (אם אפשר).

א. האם ניתן/צריך לרסן כעס או להימנע ממנו

כאשר הדבר גובל בבריאות הנפש והגוף?

ב. כאשר קיים כעס כלפי אדם האם ראוי לכעוס

עליו או לכעוס על עצמנו שהגענו למצב של כעס

שכזה?

ג. כעס שמוכרח לפרוץ, אך בהתפרצות הזו לא ישיג

כלום, ואולי אף יצור כעס מן הצד השני - מה

דינו?

ד. מה הקשר בין מידת הכעס למידת הענווה?

מדוע "כאשר תינצל מן הכעס תעלה על ליבך

מידת הענווה"?

ה. תודה וסליחה.

אורנה

תשובה

ב"ה.

אורנה,

ברכת ה' עלייך

הנני מעדיף לערוך את תששובתי אלייך בסדר אחר משאלותייך.

ראשית, ברצוני להעריך את נזקי הכעס:
חז"ל לימדונו ש"בא לכלל כעס - בא לכלל טעות, (ספרי מטות) היינו שלא מצינו שמכעס יצא משהוא חיובי.
"אדם שכועס נפגע מכך. אפילו אם הוא אדם צדיק בעל מידות טובות הרי שהכעס פוגע בו, כמו שנאמר: כל אדם שכועס - אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו, וכך גם משה, מכיוון שכעס ידע שנבואתו נסתלקה ממנו, ואם ידבר אל הסלע הרי שדבריו לא יועילו, ולכן הכה בסלע, ויש אומרים שמעשה זה מנע ממנו את הכניסה לארץ." ("אמרי חן" על התורה).
הקב"ה דורש מהאדם לגבור על כעסו, וגם הקב"ה בעצמו אינו כועס בקלות ומהר,
כמו שנאמר: "ה' אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת" (שמות ל"ג, ו').גם כאשר הקב"ה כועס משך כעסו רגע אחד בלבד, רק כאשר בניו חוטאים, כמו שנאמר: "כי רגע באפו חיים ברצונו" (תהילים ל"ו).
הקב"ה כועס אך מתפייס מהר ומבטיח לאדם חיים ארוכים.
ומכאן צמחה הדרכתם של חכמים במשנת אבות:
"איזהו גיבור? הכובש את יצרו". מדוע הכובש את כעסו נחשב כגיבור? בשל העובדה שהכעס הוא תוצאה של התפרצות וגבורה היא תוצאה של כינוס כל הכוחות ומיקודן לטובת מטרה אחת. מהו אגרוף מכאיב? כי קפיצת כל האצבעות יחד מונעת את ההתפזרות שי שבכוחו של האדם. הכועס יוצר מצב נורא בו הוא מפזר את כל האנרגיות שלו כלפי חוץ במקום לכנוס אותן פנימה לבירור ליבון וסידור בכוחות השונים. הכעס גורם להשחרת המציאות ולראיה לא נכונה.
אבל, לעיתים הכעס נכון ומשמעותי. הוא מהווה ביטוי לאכפתיות, לאי השלמה עם עוולה ועם רשע. לכן - הקב",ה כועס "רגע". זהו ביטוי לעוצמת הכאב אבל לא מדובר על כעס שנקודת המרכז שבו היא איבוד השליטה. הסכנה בכעס היא העובדה שהאדם עלול לתעל את הכוחות לכעס במקום להתמודדות עם הבעיה ומרכיביה.
לכן, לא צריך לבער את הכעס לגמרי. צריך לכעוס כי זה סימן לבריאות ולרגישות, לאיכפתיות, להתעניינות אמיתי. השאלה אם הכעס הופך להיות המרכז, גורם לריחוק, לשנאה לבטויים של ריחוק. אז הכעס מאבד את יחודו כמקדם ומוביל.
2. בדבר הקשר בין הכעס למידת הענווה. ידוע שמקור הדברים הוא בגמרא במסכת שבת:
לעולם יהא אדם ענוותן כהלל
תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי, מעשה בשני בני אדם שהמרו (התערבו) זה את זה. אמרו: כל מי שילך ויקניט את הלל - יטול ארבע מאות זוז. אמר אחד מהם: אני אקניטנו. אותו היום ערב שבת היה, והלל חפף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: "מי כאן הלל? מי כאן הלל?"
נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: "בני, מה אתה מבקש?" אמר לו: "שאלה יש לי לשאול".
אמר לו: "שאל בני, שאל!" - "מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות (עגולים)?"
- אמר לו: "בני, שאלה גדולה שאלת - מפני שאין להם חיות פקחות
(מיילדות מומחות)".
קישור לקובץ hillel
הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר: "מי כאן הלל? מי כאן הלל?"
נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: "בני, מה אתה מבקש?" אמר לו:
"שאלה יש לי לשאול". אמר לו: "שאל בני, שאל!" (ואפילו לא אמר לו שיסלח לו,
כי אין זמנו פנוי והיות וערב שבת עכשיו, ויואיל לבוא במוצאי שבת)
- "מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות (רכות)"? אמר לו: "בני, שאלה
גדולה שאלת - מפני שדרין בין החולות (והחול נכנס בעיניהן ומחליאן".
הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר: "מי כאן הלל? מי כאן הלל?" נתטעף ויצא
לקראתו, אמר לו: "בני, מה אתה מבקש?" - אמר לו: "שאלה יש לי לשאול".
- אמר לו: "שאל בני, שאל!" - "מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות?"
- אמר לו: "בני, שאלה גדולה שאלת - מפני שדרין בין בצעי המים
(רש"י: כדי שלא יטבעו)".
אמר לו: "שאלות הרבה יש לי לשאול, ומתירא אני שמא תכעוס".
נתעטף וישב לפניו, - אמר לו: "כל שאלות שיש לך לשאול - שאל".
- אמר לו: "אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל?" - אמר לו: "הן"
- אמר לו: "אם אתה הוא - לא ירבו כמותך בישראל". - אמר לו: "בני,
מפני מה?" - אמר לו: "מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז".
- אמר לו: "הוי זהיר ברוחך, כדי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע
מאות זוז וארבע מאות זוז - והלל לא יקפיד". (שבת ל' ע"ב).

המבחן לאישיותו של הלל היה דוקא בשאלה האם הוא יוצא מכליו. ומעניין שמבחן יחודי זה נבחן בהגדרה: "לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל. המשמעות היא שהעניו לא מציב את עצמו במרכז ולכן הוא כועס פחות. אני מעריך שאישיות שכזו מסוגלת להקשיב יותר, להאזין, להבין את הרקע ומתוך כך - לכעוס פחות. הכעס הוא תוצאה של תחושה מרכזית: אני יודע מה היה צריך להיות!

סיכום הדברים עד כאן: הכעס היא מידה חיובית ושלילת גם יחד. רובנו מושכים אותה לכיוון השלילי ופחות לחיובי. מה שיסייע לאדם לנתב את הכעס למקומות הנכונים זו מידת הענווה.

3. יש אנשים שכאשר מכירים אותם, יודעים שהכעס שלהם אינו אישי אלא תוצאה של שאיפה להשגיות זו או אחרת. לכן, לא נכון להעלב, לכעוס וכו'. יש לענות ברוגע, ולפעמים אחר זמן.
4. כאשר הכעס לא מוביל לשום מקום אצלך או אצל הזולת - ראוי להמנע ממנו.

מידת הענווה היא התריס לחיים נכונים והכעס - אחד מהאוייבים המרכזיים שלה.


כל טוב,

שי

כתבות נוספות