שאלה
אני באמת לא יודעת איפה להתחיל.. אני בחורה דתיה "רגילה", למדתי באולפנה, ואח"כ המשכתי לשירות לאומי במשך שנתיים.
בשנת השירות השניה שלי הייתי במדרשת שילוב. (חצי יום שירות, חצי יום מדרשה)
הרגשתי טוב בשנה זו, הרגשתי שאני מתעלה, לומדת, מתחברת... עדיין- לא לקחתי דברים לקיצוניות.. הבגדים שלי כמעט ונשארו אותו הדבר.. חוץ מכמה שינויים די קטנים..
הרגשתי בפנים רצון להתקרב, לגעת בגודל האינסופי הזה..
אני לא יודעת להצביע על דברים חיצוניים שהשתנו בי.. למשל החצאיות שלי לא התארכו עד לרצפה, לא התפללתי כל בוקר.(לפעמים בתירוץ של "אין זמן- צריך ללכת לשירות.. כשאהיה בבית ברור שאתפלל כל יום") אבל משהו בתוכי השתנה.. זה לא התבטא כ"כ במעשים, אלא יותר פנימה- במחשבות, חיבור יומיומי לאבא, דרך חיים וכו'.
וכעבור שנה.. סיימתי את השנה המדהימה הזו, הייתי בטוחה שעכשיו אני כ"כ מתקדמת בעבודת הבורא.. חזרתי הבייתה לחופש הגדול(יש לציין שאני עדיין לא כ"כ יודעת לאן פניי מועדות השנה, אני עושה פסיכו' בעז"ה ואח"כ מתכוונת לעבוד.)בהתחלה עוד היה בי הרצון לשמור על כל זה, לא הייתי רוצה ללכת לכל מיני מפגשים שידעתי שהם לא יקדמו אותי לשום מקום.. אבל לאט לאט... האש שבי פשוט כבתה...
ואני כמעט יכולה לומר בפה מלא שלא נשאר בי כלום!!
אני כמעט כל היום מוצאת את עצמי מול המחשב.. בהבל העולם הזה.. בלי חוט דקיק המקשר לרוחניות. (חוץ מברכות השחר- שגם הן נאמרות כמעט בלי רגש) כ"כ מהר וחזק נפלתי חזרה.. המחשבות שעוברות לי בראש הן: "למה עשית את השנה הזו?.. היית בטוחה שהשתנית וכו' ובעצם- רק עבדת על עצמך.. אולי אפילו נפלת נמוך משהיית.. איזה צבועה את! מה יוכל להשפיע עלייך ?!? שנה שלימה של חיבור לא עשתה לך כלום.. אז מה כן??"
ועוד כל מיני מחשבות הכי כנות וכואבות.. והאמת שזה הגיע לשלב מסויים שזה כבר לא הכי מפריע לי.. נתתי לעצמי "לזרום" עם המצב. קבלתי את זה באיזושהי צורה שאני אף פעם לא אצליח להתקרב באמת..
ואני יודעת שאסור להתייאש ושיש להאמין בתשובה ושהשכר הוא לפי המאמץ ושהרהורי תשובה כתשובה ושהקב"ה מקבל את הכי רחוקים..אבל אצלי המצב שונה,נראה לי שפשוט הפסקתי להרגיש... לא טוב ולא רע.נהייתי אפאתית לעצמי ולחיים שלי..(בכל המובנים.) ואני יודעת שכל פעם שארצה להתחזק ואקבל משהו זה יהיה צביעות נטו- כי אני אף פעם לא עומדת בזה..
בקיצור..אני באמת
תשובה
בס"ד
שלום רב,
את מצויה בשני קשיים: האחד קשור לעולמך האמוני ("האש שבי פשוט כבתה"). השני קשור לעולמך הרגשי ("נהייתי אפאתית לעצמי ולחיים שלי – בכל המובנים"). ברור שכל אחד מהקשיים הללו מעצים את משנהו.
התאור של ה-'אש שכבתה' הוא המפתח להבנת הקושי האמוני. כל אהבה צריכה "תדלוק". כאשר חושבים שאהבה היא מובנת מאליה – האהבה נמצאת בסכנה. גם האהבה הלוהטת ביותר תצטנן ואף תכבה כאשר יזניחו אותה. כך אהבה זוגית, וכך אהבת ד'.
היתה לך שנה מלאה התלהבות – מלאה 'דלק', והתוצאות היו מבורכות. מאז שחזרת הביתה הפסקת להשקיע בקשר והוא דעך – אין כאן צביעות ואין מקום למחשבות של יאוש. יש כאן הזנחה שצריכה טיפול. במקום לשבת בבית מול המחשב ולהתיאש, קחי את עצמך למקום שיש לך מה לקבל ממנו – והכל יתהפך לטובה.
באשר לאדישות שלך כלפי החיים – אשתקד היתה לך שנה מלאה משמעות: גם התנדבות - שרות, גם לימוד ופריחה רוחנית. נטשת את הכל לטובת הבטלנות, מה הפלא שהחיים שלך הפכו קודרים כל כך?
על מה שקרה לך, ועל מה שיכול לקרות לך בעתיד, נאמר: "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך" (עדויות פרק ה משנה ז) כאשר עשית הרגשת טוב והתקדמת, כאשר את מתבטלת את מרגישה רע ומתרחקת.
לבד לא תוכלי להשתנות, את צריכה מקום, חברה, סביבה שיש בה חיים ואמונה, אנחנו לא חיים בווקום!
מסקנה פשוטה – קומי, צאי, חפשי מקום שבו יש עשיה, יש לימוד, יש אמונה והתלהבות.