כיבוד הורים בדורינו

ב"ה


שלום לך!

אני לא בטוח שהביטויים אותם הבאת מהגמרא הם אלה המתאימים כדי להצביע על הפער שבין מצוות כיבוד אב ואם לבין הצורה בה יש לבטא אותה. המצווה היא ברורה: כבוד ומורא. אבל, הביטוי מתאים לתקופה לדור.
אכן, בעבר ילש לא העז לחלוק על אביו אבל מאידך הוא לא ניהל עם אביו שיחות נפש ולא זכה להכיר אותו לעומק. בת ואימה לא ניהלו שיחות עומק אלא תמצית הקשר היה מבוסס על ההערכה הכללית שיש לכל אחד כלפי הוריו. כל זה בצירוף כח הכרת הטוב הבסיסי שמלווה כל אחד מאיתנו כשהוא עוסק בהוריו שהעניקו לו את עצם החיים.
היום "הרווחנו" צדדים מסויימים בהורים שלנו אבל "הפסדנו" את כל מה שניתן לקבל מתכונת היראה.
זה דומה לשתי גישות בעבודת ה'. זו שבאה מיראה וזו שבאה מאהבה. ברור שזו שבאה מאהבה מסוכנת כפליים. היא יוצרת סכנה שהקרבה תסיר מחיצות אותן בונה עבודת ה' מיראה.
לכן, הבנין הנכון הוא שמתחילים מיראה ועוברים לאהבה.
אם בבסיס היחסים בין הילדים להורים יש ביטוי ליראה, לכבוד ולהערכה, ניתן "להתקדם" ליחסים חופשיים יותר, פתוחים יותר, זורמים יותר. אז, גם אם למתבונן מבחוץ זה נראה נורא, הרי שלמי שחווה את החויה, מי שעבר את התהליך, השיח הפתוח נראה טבעי ומובן.
לכן, אל לנו להצטער על העובדה שמערכת היחסים שלנו עם ההורים היא "לא כמו פעם". אנו צריכים לנצל את האוירה הפתוחה של ימינו ולתעל אותה לשפה של הערכה ואהבה. של ציות מתוך כבוד ולא מתוך יראה.
כל מצוות כיבוד אב ואם שרירות וקיימות גם אם הצורה בה אנו מבצעים אותם - שונה בתכלית.


בברכה,

שי