שאלה
שלום לכבוד הרב,
אני תמיד נמצא באותו מאבק פנימי, במיוחד כאשר אני ללא מסגרת (כגון בחופש): אני לא הולך ללמוד תורה כי אני מרגיש שבעצם, יש לי מה לעשות בלימודי חול (אני סטודנט) ובלימוד תורה שלי טמונה התחמקות מ"יגיע כפיים" ואני גם לא הולך ללמוד דברי חולין כי אז, אני חש פספוס מצד לימודי קודש ובסופו של דבר, אני לא עושה לא זה ולא זה ולפעמים נופל באיסור מתוך הבטלה. כיצד להתגבר על זה ?
תודה מראש.
תשובה
בס"ד
שלום וברכה.
זה טוב מאוד שאתה שואף גם לתורה וגם למלאכה.
כמובן שלימוד תורה הוא לא התחמקות מיגיע כפים. [חכמים ששיבחו את הנהנה מיגיע כפיו הם אלו שאמרו 'עשה תורתך עראי ועסקך טפל']. השאלה אינה תורה או מלאכה, השאלה היא מה המרכז, מה הלב שסביבו הכל סובב.
צריך לשאוף שהלב יהיה לימוד התורה.
יש מי שמתאים לו שהלימוד יהיה העיסוק במשך רוב היום, ויש מי שמתאים לו שהלימוד יהיה זמן קצר. גם אם הלב הוא קטן, (אומרים שגודלו כמו האגרוף קמוץ של האדם) אבל הוא הלב, וכך צריכים להתייחס לזמן שבו לומדים תורה, שהוא פגישה עם דבר ה'.
[עצות מעשיות:]
תהיה מתוכנן והחלטי!
תחליט כל יום בבוקר מה אתה עושה באותו יום - וזהו.
שאר היום מוקדש לישום.
אחרי שהחלטת שהיום מתאים יותר לעשות א' או ב' - או אחרי שהחלטת כמה שעות תלמד היום וכמה תשקיע בלימודי חול - אל תחשוב פעמיים. העיקר שהכל ייעשה לשם שמים.
תדמיין לעצמך כאילו אתה שואל את ה': מה לעשות היום? אחרי שתחשוב טוב, לפי ראות עיניך, תאמר לעצמך: כך ה' רוצה שאעשה היום!
בהצלחה!