זריקות בשבת

אפשר למצוא חומר רב בנושא זה בשות ציץ אליעזר פרק יד לנוחתך הבאתי כאן את כולו

חפש את מה שרצוי לך.


שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' ט"ו-קונטרס משיבת נפש פרק יד

פרק י"ד א' נתינת או החלפת רטיה עם משחה על המכה בשבת בשהכינוה מע"ש וכן דין
נתינת והחלפת תחבושת יבשה. ב' מי שנדבק זפת בידו אם מותר לגוררו ולשפשפו בסכין
ובידו ובאיסור סיכה במשחה. ג' עצה לשימת משחה ואיסור לשימת משחה כזו שמושכת
הליחה. ד' בדין הדבקת פלסטר על התחבושת או קשירת קשר. ה' פתיחת מכה. ו' עשיית
זריקות. ז' הוצאת קוץ במחט. ח' שימת בגד על מכה שמוציאה דם. ט' בדין שימת קורי
עכביש. י' הגדרת חתך שנעשה ע' ברזל או אבן וצור.


(א) בלמדי עם חבר הרופאים הדין של איסור נתינת רטיה עם משחה על המכה לכתחילה
בשבת, ואפילו אם היתה נתונה כבר מע"ש ונפלה בשבת מעל גבי המכה על גבי קרקע אסור
להחזירה (עיין עירובין ד' ק"ב ע"ב, ורמב"ם פרק כ"א מה' שבת הכ"ז ואו"ח סי' שכ"ח
סעיפים כ"ה כ"ו) שאלוני כמה מהותיקים על פשר דבר מה שזוכרים כי מנהלה הקודם של
ביה"ח שערי צדק בכאן ד"ר וואלך ז"ל הנהיג להכין מע"ש תחבושות משוחים במשחה ובבוא
בשבת מקרה של מכה שצריכים להניח עליה משחה היו שמים מהתחבושות המוכנות עם משחה
עליהם, מאין מקור ההיתר לכך, דהרי כאמור אסור אפי' להחזיר רטיה שנפלה, וידוע
הדבר כי ד"ר וואלך לא היה מנהיג שום דבר שלא ברצון ושלא בהוראת חכמים.


בדומה לשאלה זאת יש לשאול על מה שרבים לא מדקדקים מלהחליף תחבושת בלי משחה או
מלהשים אותה מחדש ע"ג מכה ומבלי לדקדק אם חדשה היא או ישנה ואם כבר שמוה פעם ע"ג
מכה או לא, והרי הלכה פסוקה היא בשו"ע שם /או"ח/ בסי' שכ"ח סעי' כ"ג שחתיכות
בגדים ישנים שלא נתנו מעולם ע"ג מכה אסור לתתם ע"ג מכה בשבת מפני שהם מרפאים.
ואם נקטו ההלכה בזה כדעת רש"י שמפרש בשבת ד' קל"ד ע"ב בכוונת הגמ' בלהיפך דחדתי
אסור ועתיקי שרי, היו צריכים להקפיד עוד ביותר שלא להשים תחבושת שעדנה לא שמוה
ע"ג מכה, דכן מפרש רש"י שם: חדתי חדשים שלא היו ע"ג מכה מעולם מסו עתיקי לא מסו
[והמעיין רואה שהשו"ע זיווג כאילו מב' הפירושים גם יחד, דבעצם החילוק בין חדתי
לעתיקי פירש כהרי"ף שם והרמב"ם בפכ"א משבת הכ"ו דעתיקי הוא דאסור אבל חדשים
מותר, ובהפירוש של עתיקי ביאר כרש"י שיש בזה גם תנאי באם לא נתנו ע"ג מכה מעולם
ואזי הוא דמרפאים. וזאת עפי"ד הרא"ש מובא בב"י בטור שכותב דאפשר שגם רש"י מודה
דעתיקי מעלי לרפואה טפי אלא שמצריך דאותם עתיקי לא נתנו ע"ג מכה פעם אחרת ע"ש].


(ב) והנה לשונו של הרמב"ם בהלכה זו היא בכזאת: ונותנין מוך יבש על גבי המכה ואם
היה עתיק אסור מפני שהוא כרטיה עכ"ל. ויש להבין ההשואה לרטיה הרי אין על המוך
שום משחה וגזירת האיסור בזה הוא משום שחיקת סממנין בהיות ומרפא, ואילו בנתינת
רטיה הרי האיסור הוא מטעמא אחרינא, והיינו משום שמא ימרח, ומשום כך הרי אסרו בשם
גם להחזיר אע"פ שליכא למיחש בכה"ג לשחיקת סממנין כיון דמאתמול הוה עילויה,
וכמבארים התוס' בעירובין שם בד' ק"ב ע"ב ד"ה מחזירין. וכך מבארים יתר הפוסקים
כמוזכר במג"א ס"ק כ"ו. ועיין גם בתוס' שבת ד' ס"ד ע"ב ד"ה ובלבד ע"ש.


ועולה בדעתי לפרש דברי הרמב"ם עפ"י מה שראיתי בפירוש רבנו חננאל בשבת שם שג"כ
מפרש כדברי הרמב"ם דבחדתי מותר שאין חשובין כרטיה אבל כתיתין ישנים אסורין,
ובדברי אביי בגמ' שם, במקום שאצלנו כתוב בלשון אמר אביי שמע מינה הני כתיתין
מסו, גריס הר"ח הנוסחא בכזאת; אמר אביי ש"מ האי נקרא מסי. ומבאר בשם הכוונה בזה,
דנקרא היא כתיתין והן סמרטוטין יבשים שיש עליהם טינוף צואה ורעי ע"ש.


הרי נלמד פירוש מחודש מדברי הר"ח שענין המסו של ניקרא הוא בגלל טינוף הצואה
והרעי שישנם על סמרטוטין יבשים אלה, ומדאביי לומד זה מדין הכתיתין יבשין שנאמר
בברייתא בזה משמע שהר"ח פירש שגם כתיתין יבשין אלה המה ג"כ דבר הדומה לניקרא
שישנן עליהן איזה ליכלוך שמרפא. ולפי"ז הרי יובן איפוא בפשיטות הדמיון שמדמה
הר"ח כתיתין אלה לרטיה מפני שגם בכאן ישנו החשש של שמא ימרח הליכלוך המרפא שנמצא
עליהם.


ומה מאד שמחתי למצוא בחידושי הר"ן על שבת שמביא בהדיא לפרש בכזאת, די"מ דעתיקי
היינו שהיו ע"ג מכה ונטנפו מליחת המכה ומסו, ולכן אסור, וניקרא הוא סמרטוטין
יבשין וישנים שהן מלולכות בטינוף צואה ורעי עיי"ש. וזה מחזק דברינו האמורים.


ואם כן יש לומר שגם הרמב"ם פירש בכזאת בכוונת הגמ' שהכוונה של עתיקי הוא כשיש
ע"ז איזה טינוף המרפא, או שמטונפים מליחת המכה עצמה שמרפא, או בטינוף צואה ורעי
שג"כ יש בהם כח מרפא, ולכן מיושב שפיר מה שהרמב"ם מדמה זאת לרטיה וכותב שטעם
האיסור בעתיקי מפני שהוא כרטיה בהיות שהמדובר באמת לא על סמרטוט יבש ונקי לגמרי
אלא על סמרטוט שיש עליו לכלוך בכנ"ז באופן שגם עליו ישנו החשש של שמא ימרח ולכן
כותב הרמב"ם שפיר שהוא כרטיה.


ופירושם של הר"ח והר"ן הוא ההיפך מהאמור בשו"ע, דבשו"ע הרי כתוב דאם היו כבר על
המכה אפילו ישנים שרי דשוב אינם מרפאים, ואילו הר"ן כותב להיפך דבהיו ע"ג מכה
ונטנפו מליחת המכה מסו ואסור. אם לא שנאמר לחלק דבשו"ע המדובר ברק היו על המכה
אבל לא נטנפו מליחתה.


עכ"פ לפי פירושם של הר"ח והר"ן, ובפרט אם נא' שבכזאת היא גם כוונתו של הרמב"ם
וכנ"ל, יצא לנו שעל תחבושת יבשה ונקיה לגמרי מכל לכלוך אין כל הוכחה לאיסור
ומותר להשימה בשבת בין חדשה ובין ישנה, ויהא מזה מקור וסעד למנהגם של הרבים שלא
מדקדקים בזה בתחבושת יבישה ומחליפים וגם משימים אותה מתחילה בשבת ע"ג המכה.


(ג) ובנוגע לשאלת הרופאים אם יש מקור בהלכה למנהג הנזכר לשים בשבת ע"ג המכה
תחבושת עם משחה בהיות והכינוה לכך מע"ש. אחרי העיון מצאתי נזכר שהיה כבר מנהג
רופאים על כך מימים ימימה.


והוא בספר שו"ת מעט מים (לבעהמח"ס טהרת המים) סי' ע"א. דנשאל שם על המנהג שנהגו
הרופאים להכין מע"ש בגד מרוח ברטייה וביום השבת מוציאין מהמכה רטייתה הישנה
ומקנחים המכה ושוב מניחים עליה הרטייה שהוכנה מע"ש אי אריך למיעבד הכי משום
שחיקת סממנים שהיא גזירת חז"ל, או דילמא כיון דאיכא צער לא גזרו ע"ז.


ובדברי תשובתו שם השיב להתיר מכמה טעמים והמה: (א) דכיון דאם אינו מניח רטייה
חדשה ביום השבת כדי למשוך הליחה אחר קינוח פי המכה מפקד פקיד ליחה הרבה ובא לאדם
צערא, בכגון דא אמרינן לא גזרו רבנן ושרי דאוקמוה אדאורייתא כדמצינו סעי' ל"ג
דגונח מותר לינק חלב מהבהמה מטעם דכיון דאינו אסור אלא מדרבנן במקום צערא לא
גזרו, וכ"כ גם בסעי' כ"ח. ומביא ראיה לכך מדברי ספר לקט הקמח (למהר"מ חגיז ז"ל)
שכתב בדומה לזה על אודות המשפכים הנק' בלעז פואינטיס אם יש איסור להחליף הבגד
וכו' (זהו שמוזכר מזה במג"א ס"ק ל"ג ועיין גם בשעה"צ ס"ק ס"ז). (ב) מביא מה
שהלקט הקמח שם מוסיף עוד היתר באם יכין הרטיה מערב שבת משום דאז הרי יש כאן היכר
ואין לחוש שיבוא לידי שחיקת סמנים וכדרך שאמרי' גבי שורה אדם קלורין בע"ש וכו'.
ומסיים הספר דמזה הטעם נתיר גם בנ"ד. (ג) הספר שם הרגיש דהרי האמור עומד בניגוד
לדברי חז"ל שאסרו שימת והחזרת רטיה בשבת, לכן הוסיף לבאר דאין ראי' מהש"ס
והפוס', דהם איירו במכה בעלמא כנגף בידו וכיוצא דאין שם אלא מיחוש בעלמא אבל
כגון נ"ד דאיכא צערא לא גזרו רבנן עכת"ד עיי"ש. הרי מציאה מצאנו ממנהג רופאים על
כך, וגם הוראת היתר לזה מכמה נימוקים הלכתיים. ואע"פ שבשם המדובר בלהחליף רטיה
ברטיה אחרת והמדובר שלנו הרי הוא בלהשים מתחילה רטייה. מובן שאין זה משנה כלל
בהיות דהרטייה השניה דבשם חדשה היא בשבת ע"ג המכה.


הן אמנם דיש רב מקום לדיון על נימוקי הספר שם, דעל הנימוק הראשון והשלישי יש
להנדז בהיות ובגמ' ובפוסקים סתמו בסתמא לאסור להשים רטיה ע"ג המכה ומשמע בפשטות
שאסרו בכל גוונא אפילו במקום צערא, והרי כך פסקינן /שו"ע או"ח/ בסי' שכ"ח סעי'
י"ז כהסברא השלישית דבשם שאפי' ביש לו מיחוש ומצטער וחלה ממנו כל גופו אם רק אין
בו סכנת אבר אין מתירין לחלל ע"י ישראל באיסור דרבנן בידים כי אם ע"י שינוי,
ועיינתי בגוף דברי ספר לקט הקמח אשר הספר מסתייע לדבריו ממנו וראיתי שבאמת מרגיש
בעצמו בדבריו מהנ"ז, ומה שמצדד בנידונו שם (ע"ד המשפכים המושכים הליחה שנזכר
במג"א הנ"ל) להתיר הוא משום דקחשיב ליה דרך הטיפול דבשם להמשכת הליחה כמפרק לאחר
יד ובשינוי כלאחר יד במקום חולי משום צער לא גזרו (וזה יוצא אפי' מדברי הספר מעט
מים בכפי שמעתיק מדברי המהר"ם חגיז) ועלה עוד מוסיף עוד המהר"ם חגיז לבאר שאין
בנידונו שם בכלל משום גדר מפרק, וגם מייעץ על אף הכל שהרוצה להחמיר יעשה עוד
שינוי לשים העלה ע"י שתי אצבעות אחרונות או עם אחורי היד עיי"ש, וא"כ אין כל
ראי' משם בנוגע לשימת רטייה שזהו כדרכה לריפוי מכה, וכאמור חכמים אסרו עשיית
שבות ע"י ישראל אפילו במקום צער וחולי כל הגוף, וכ"ש במקום צערא בלבד שבכגון דא
אין אפי' חולק וכו"ע מודים שאסור. [ובעיקר צדדי היתר של המהר"מ חאגיז על נידונו
שם, יעוין במור וקציעה שמשיג עליו וכותב שמה שמתיר לתת בלי שינוי לא חש לקימחיה
וחלילה לסמוך עליו כי פשוט דחייב ע"ז משום חובל וכו' עיי"ש, וכמו"כ יעוין גם
בספר משחא דרבותא על או"ח שדן ג"כ בשאלה זאת במי שהיה לו חולי ומפני כך הוצרך
לעשות לפתוח לו פה בזרוע או בשוק ועושה החימצי באותו פתח כדי שתשאוב הליחה והדם,
אם מותר לעשות בשבת ויו"ט כדרך שהוא עושה בחול להחליף החימצי וליתן עליה עלה.
ובדברי בירורו האריך לבאר שיש בזה משום ג' חטאות, משום מפרק, משום צובע, ומשום
מכה בפטיש או בונה, וכן כתב שאינו יכול גם להסיר העלה ולהחזירה אפי' אם לא היה
בעלה זה שום מלאכה משום גזירה דממרח דאתי למרח הרטיה עיי"ש באריכות דבריו ומה
שנגע בעוד כמה איסורים שישנם בזה].


והנימוק השני שבא עלה הספר מעט מים, שהוא בנוי ג"כ על דברי הלקט הקמח שמנמק
בדבריו שם בכזאת, דהיינו, בהיות שמכין הרטיה מע"ש ויש כאן היכר לכן אין לחוש
לשחיקת סממנים, יש לכאורה ג"כ לפקפק עליו, דנהי דאין בכה"ג משום שחיקת סממנים
אבל ישנו אבל משום שמא ימרח, וכדכותבים בדומה לזה התוס' בעירובין שם לענין החזרת
רטיה שנפלה, דלשחיקת סממנין ליכא למיחש כיון דמאתמול הוה עילויה, אבל יש בזה
גזירה שמא ימרח ע"ש. וכ"כ המג"א בס"ק כ"ו בשם עוד פוסקים.


אולם יש לומר דאולי בכה"ג של נידוננו שיש היכר רב שמכין רטיה מע"ש הגם שאין עוד
לפניו מי שנצרך לכך, והוא עושה זאת רק בכדי שבבוא בשבת מקרה של נצרך לכך שלא
יצטרך למרח, בכל כגון דא של עשיית היכר גדול כזה ליכא למיחש תו גם לא לשמא יבוא
למרח בהיות וכל עיקר ההכנה שעשה היה זה בשביל כך שלא יבוא למרח, והרטיה בעצמה
שימצא מוכנת לפניו מבלי שעוד היה דורש לה היא שתזכירהו שלא למרחה. [ויעוין בספר
תורת שבת ס"ק ל"ה שנותן עצה להחלפת רטייה, שיתן מע"ש רטייה קטנה על המכה ועל
אותה רטייה יתן רטייה גדולה, ובשבת יגלה מקצת הרטייה גדולה ויקח מתחתיה את
הרטייה הקטנה ויקנח המכה וישיב את קצת הרטייה גדולה שגילה על המכה, ויהיה לו בזה
רטייה חדשה, ואין לחוש בכה"ג שנראה כרטייה חדשה משום גזירת סממנין או לשמא ימרח
מכיון שלא הותרה לו רק ע"י שנתנה עליה מע"ש ואיכא היכרא ברטיה עצמה וכו' וליתר
שאת יתן מקצת מן הרטיה הגדולה על המכה בלי הפסק במקום שאין ליחה היוצא דבכה"ג
בודאי אין בו פקפוק כלל ע"ש].


(ד) ואגב אזכיר מה שראיתי עוד בספר מעט מים שם. דבחלק הנקרא שארית הפליטה סי' ג'
נשאל במי שנדבק זפת בידו מע"ש או בשבת ורוצה לגוררו ולשפשפו בסכין ובידו וליטול
ידיו לסעודה אי אריך למיעבד הכי אי איכא משום ממרח בשבת ואסור. ומראש השיב
דלכאורה יש לאסור לשפשף משום ממרח כדפוסק הרמב"ם בפי"א מה' שבת ה"ו דהממרח רטיה
כל שהוא או שעוה או זפת וכיוצא בהן מדברים המתמרחין עד שיחליק פניהם חייב משום
מוחק. אך לאחר מיכן צידד להתיר בנידונו מכח ג' טעמים: (א) ממה שמצינו באו"ח סי'
ש"ב ס"ח דבגורר בסכין או בציפורן הוי ממחק ואילו בסעי' י"א במי שנתלכלכה ידו
בטיט פוסק דמקנחה בזנב הסוס וכו' ולא כ' דאיכא משום ממחק משמע מזה דלא שייך ממחק
אלא בכלי כגון מנעל דמחליקו והוא שוה לו למלאכתו ואין זה שייך ביד האדם. (ב)
דבשו"ע /או"ח/ סימן שי"ד סעיף י"א מפורש בשורש הדין הטעם דהמירוח היינו שמדבקו
בדופני החבית שלא יצא היין לחוץ, ונמצא דלא שייך מירוח אלא כשממרחו ומדבקו לאיזה
דבר ומחליקו כדי שיהא ראוי למלאכתו, ובנ"ד כונתו להסיר הטינוף מעל ידו ואינו
מחליקו כדי לדבקו לאיזה דבר, ובסי' שכ"ח סכ"ה וסכ"ו גבי רטייה דלא יקנח מפני
שהוא ממרח ג"כ כונתו להחליקו כדי שיועיל למכה. (ג) בש"ס שבת ד' ע"ג ע"א וד' ע"ה
ע"ב מבואר דממרח היא תולדה דממחק ומבואר ברש"י שם דממחק היה במשכן בעורות שהיו
מגררין את השער ומחליקין ומשוין העור, וזה אין שייך ביד האדם שיחליק וישוה
בעורו, ובדומה למ"ש המג"א סוס"י ש"כ גבי צביעה דבצובע פניו וידיו ליכא למיחש
לצביעה דאין צביעה אלא בדבר שדרכו לצבוע וכו' עיי"ש.


והנה גם בזה יש להעיר על נימוקי הא' והג' של הספר, דאי משום כך אין בהם בכדי
להתיר, משום דנהי דנאמר דאין משום ממחק עבור הידים שנחלקים עי"כ, אבל הרי עדיין
ישנו בכאן איסור ממחק משום מירוח עצם הזפת בדרך הסרתם מעל ידיו, וכדפוסק הרמב"ם
דהממרח זפת כל שהוא חייב משום ממחק. ואע"ג דהוא דבר שאינו מתכוין אבל הא הוי זה
פסיק רישא. אבל משום הנימוק הב' שפיר יש להתיר, כי אינו מחליקו לדבקו לשום דבר
וכוונתו רק להסיר הטינוף מעל ידיו, ולכן אין בכל כגון דא משום ממחק [ויעוין בספר
מלאי אבן (קלאצקין) סי' כ"ב שכתב להתיר לרופא לנקות את ידיו בשבת אחרי הטיפול
בחולה בסממנים בהיות שכל הרחיצה כדי לסלק מעליו המיקרובים /החידקים/ ובהסתמך על
האמור בסי' שכ"ו סעי' י' ובפרט דאלא"ה איכא למיחש לסכנתא וציין לכך לדברי המג"א
בסי' שט"ז ס"ק כ"ג עיי"ש. ומה"ט אפשר להתיר לו גם הרחיצה בסבון. ובאמה ופתיתי
סבון יש בכלל מקום להתיר הרחיצה בהן, עיין בספרי שו"ת צ"א ח"ו סי' ו' אות ט"ו
וסי' ל"ד אותיות י"ד - ט"ו עיי"ש].


(ה) ובנוגע לדינא דמכות, יש להזכיר בכללות מ"ש הערוה"ש בסעי' ל"ג, דכל האמור
בשו"ע בזה הוא בסתם מכה שאין בה שום סכנה ואינה בכלל מחלה, אבל יש מכות מסוכנות
לפי דברי הרופאים ואם הסכנה לכל הגוף הוא כדין חולה שיש בו סכנה, ואם יש בו סכנת
אבר עושים ע"י א"י, ואיסור דרבנן ע"י עצמו, וזה תלוי הכל לפי דברת הרופאים ע"ש.


כן יש עצה כשיש צורך להשים משחה על פצע להשליך את המריחה על הפצע, וכדכותב
החזו"א מועד סי' נ"ב ס"ק ט"ז לגבי תרנגולת שיש בה פצע, דכשמושחין על הפצע לא
ימרחו רק ישליכו את המריחה עיי"ש אם לא שנאמר לחלק דלגבי אדם שבהול יותר יש
לגזור שאולי גם בכה"ג יבוא לידי מריחה. וכדמצינו שלא גזרו בכלל גבי בהמה איסור
רפואה משום גזירת שחיקת סממנים עיין או"ח סי' של"ב סעי' ג' ד' ע"ש, אך אבל מסתבר
בכה"ג להתיר ובפרט די"ל דהשינוי הזה כשלעצמו שעושה בדרך של השלכה זה בעצמו
יזכירהו שלא יבוא למרח. ומצינו בכה"ג להמהרש"ם שהתיר קיחת רפואות ע"י שינוי עיין
לקמן פרק ט"ו אות ו' מ"ש בזה. (ובנוגע לבע"ח =לבעלי חיים= ישנה גם שאלה של איסור
טילטול הבע"ח, עיין בזה בשו"ת חזון נחום סי' ל"ה עיי"ש ואכמ"ל).


[ויעוין בספרי שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' ל' מ"ש לברר באריכות על אודות איסור סיכה
במשחה בשבת, וכן גם באיסור ניקוי השיניים בשבת במשחת שיניים עיי"ש, וכן ראיתי
כעת גם בספר שו"ת אגרות משה להגר"מ פיינשטיין חאו"ח סי' קי"ב שהשיב נמי בקצרה
ובפשיטות לאסור לנקות השיניים בשבת ויו"ט עם טוט פעיסט /משחת שינים/ מפני שהוא
ממחק, ולהרטיב את המברשת לבד חשש ג"כ לחשש סחיטה בשער עיי"ש. ויעו"ש גם בסי'
קי"ד שהשיב ג"כ בקצרה לאסור לאשה להתקשט בליפסטיק /שפתון/ הן מטעם איסור ממחק
והן מטעם איסור צביעה עיי"ש. כמו"כ יעוין בספר מאמר מרדכי על או"ח סי' ש"ג סק"י
(מובא במ"ב ס"ק פ"א) שמרעיש עולמות עלה נשים הנוהגות להחליק שערותיהם בחלב מהותך
ומעורב במיני בשמים, וכותב דחושש להם מחטאת דנראה שיש בו משום ממרח, ושראוי לכל
בר ישראל להזהיר בני ביתו על זה עיי"ש.] וכמו"כ נוטה שם המאמר מרדכי לדעה שגם
בכחול לבן שייך צביעה עיי"ש וזה ראי' לדברי האגרות משה בסי' קי"ד שם שנראה מתוך
הבלעת דבריו שם שס"ל נמי כן בפשיטות ומתיר שם לזרוק פאודער /פודרה/ לבן על הפנים
רק מטעמא שלא מתקיים כלל ולכן אין בזה איסור צביעה ע"ש, ועיין בחיי אדם כלל כ"ד
סעי' ב' ונשמת אדם סק"א ובספר מנחת שבת סי' פ' ס"ק ק"נ ע"ש ואכמ"ל [. ויעוין גם
בבית מאיר או"ח סי' שי"ח סעי' ט"ז שפשיטא ליה דאסור לסוך ידים בשמן עב משום ממחק
בגזירת שעוה, ושודאי הדבר דאין לחלק בין סיכה על פני נקב חביות לבין סיכה על היד
עיי"ש, כן ראיתי גם בספר מנחת יצחק ח"ג הנדמ"ח סימנים מ"ח נ' שהעלה ג"כ לאסור
למשוח ולנקות השינים בשבת במברשת מטעם ממרח ומעוד כמה טעמים. עיי"ש. ולמה
שציינתי בספרי שם אות ד' לדברי הפתא"י וספר זכרו תורת משה ומ"ב סי' שכ"ז ס"ק
ט"ז, והיינו במה שפוסקים דהמצחצח נעלים במשחה חייב משום ממרח, יש להוסיף דגם
בספר נזר ישראל סי' נ"ב בליקוטי רימ"א סק"ה, ובהגהות תפארת יעקב על התפא"י שעל
המשניות, ושו"ת לבושי מרדכי מהדו"ג חאו"ח סי' י' ופרי השדה ח"א סי' פ"ד וח"ג סי'
כ"ד, וערוה"ש בסי' שכ"ז סעי' ד' וכף החיים אות ל' ומנחת שבת סי' פ' ס"ק קמ"ז
כולהו אמבוהא דספרי קיימא ג"כ בהך שיטתא (ואגב, בנוגע לציחצוח נעלים בחוה"מ
=בחול המועד= שדן בזה בספר יביע אומר ח"א חאו"ח סי' ל"ב ומביא דעות אוסרים ודעות
מתירים כיעו"ש. אציין בזה מה שמצאתי בספר שו"ת מלמד להועיל חאו"ח סי' קי"ג שמעיד
שר' וואלף ה"ב התיר בחוה"מ אפי' ע"י ישראל ושאין בו משום צובע ולא משום דבר אחר
עיי"ש ובטח רצו"ל שרק בחוה"מ אין בו משום הנ"