התמודדות עם היצר הגופני

שלום תמר,
כל הכבוד לך על שאלתך. לכל דרך יש נקודת התחלה. את התחלת כבר בהזדהותך עם הטהרה, ורצונך הברור שלא להכשל. מנקודה זו נשתדל להמשיך לעזור לך להתקדם בדרך. בהתחלה נסביר יותר את הקשיים, ואחר כך נדבר על הכיוונים המעשיים.
נגעת בשאלתך בבעיה קשה. הפער בין גיל ההתבגרות הפיזית לבין גיל הבגרות הנפשית בזמננו גדול מאוד. ההתבגרות הפיזית הוקדמה מאד במאה השנים האחרונות, ואילו ההתבגרות הנפשית התאחרה. הפער הזה גורם לכך שלא כל מה שנראה 'טבעי' הוא באמת כזה. ההתבגרות הנפשית המאוחרת (שהיא תוצאה של התפתחות חברתית מסוימת) אינה 'טבעית' במובן הפשוט של המילה, כי היתה אמורה לבוא בגיל מוקדם יותר. ממילא קיים מצב שדבר 'טבעי' מבחינה פיזית, אינו רצוי מבחינה נפשית.
אין ספק שנסיונות הם קשים, וההתמודדויות אינן פשוטות. אך צריך לדעת שהעמידה בנסיון כדאית, לא רק מפני שכך מצוה אותנו הקב"ה, אלא כי ציווי זה הוא לטובתנו. נכון שהצורך הגופני הוא חזק, אבל על הגשמה שלו בגיל צעיר מדי משלמים מחיר נפשי, והנזקים וההשלכות על בניית קשרים עתידיים הם גדולים (כמו שפורט בתשובה הקודמת) .

כתבת ש"אין שום אפיק שמותר לנתב אליו את היצרים". זו נקודה מרכזית מאד. התרבות המערבית מטיפה לביטוי מרבי של כוחות האדם. יש בזה אמת, אך יש גם צד שני. תמיד יש מצבים שאין ביטוי לכוח זה או אחר. מה קורה אז ?
חשוב לדעת שכח נפשי אמיתי לעולם לא הולך לאיבוד. כשהוא אינו פעיל הוא ממשיך להשפיע ולהפרות את הנפש מבפנים. רעיון זה בא לידי ביטוי בדברי אחד מגדולי האדמו"רים בדור שלפני השואה - האדמו"ר מאוסטרובצה. בניגוד גמור לאדמו"רי זמנו הוא היה בן של יהודי פשוט, אופה במקצועו. פעם ישב עם אדמו"רים אחרים. כל אחד אמר דברי תורה בשם סבו, או סב סבו, ואילו הוא שתק. לחצו עליו האחרים (שחשבו שהוא מתבייש) שיאמר את דבריו. אמר האדמו"ר מאוסטרובצה: "לימדני אבי - כשהתנור סגור, הפת נאפית היטב".
זהו משל עמוק. כשסוגרים את דלת התנור, האויר החם נשאר בפנים. אחר כך, הקירות הולכים ומתחממים. לאחר זמן, התנור כולו חם כל כך שכולו אופה את הבצק. אילו היה פתוח, רק האש היתה משפיעה על הבצק, והוא לא היה נאפה היטב.
כך גם בכוחות הנפש. כש"התנור פתוח", כשהאדם משתמש בכוחותיו כלפי חוץ - הם אינם פועלים כל כך כלפי פנים. כשהתנור סגור, הוא מתחמם כולו. האש משפיעה פנימה. כוחות הנפש ש"אין להם אפיק" גלוי - פועלים ומקדמים את כל האישיות. זהו הגורם להתבגרות הנפשית שאנו צריכים אותה ושואפים אליה, ושרק על ידה נוכל להגיע לביטוי אמיתי של הצורך הגופני.

"איך להתמודד בפועל", זו שאלה חשובה מאד. אם אתם מבינים את הצורך העקרו ני בהתמודדות, הרי עשיתם כבר שלב ראשון. אך השלב השני הוא לא פחות חשוב. כל אדם שרוצה לעמוד כנגד דחפים שקיימים בו, צריך לעבד לעצמו תוכנית מפורטת. בתוכנית הוא ישקול את המצב הקיים, ואת המצב הרצוי, ויגבש לעצמו דרכי תגובה מפורטות המתאימות לאישיותו. בדרך כלל עדיף להעזר באדם מבוגר יותר, מומחה בדרכי בניין האישיות, שאפשר לדבר איתו בחופשיות.
גם לימוד של ספרים ומאמרים העוסקים בנושאים אלה, עוזרים להפנים את החשיבות שבכך ומקנים יכולת ללכת בטוב.
לסיכום - התמודדות מצריכה עבודה שכלית ומעשית מותאמת לכל אדם לפי מצבו.
מוגזם הוא לומר שהאיפוק 'לא הולך'. פעמים רבות הדבר תלוי בחברה שנמצאים בה ובנורמה הדתית והרוחנית שסביבך. ישנן חברות דתיות בהן מקובל שבחורים ובחורות פשוט לא נוגעים זה בזה לפני החתונה, כפי שמחייבת ההלכה, וכך נוהגים כולם.
אם את מסתובבת בחברה שבה מקובל אחרת, כדאי אולי להשתדל להיות בחברה בה מקובל יותר לשמור על גדרי ההלכה, או לפחות להתקרב לחַברות שלך שהרמה הרוחנית שלהן גבוהה יותר. בכל אופן, שמירה על הלכות 'יחוד' ועל איסורי הנגיעה, מבטיחים צמצום של הכשלונות למינימום.
כפי שאמרת, חז"ל כיוונו אותנו לנתב את היצר לאפיקים מועילים – 'אם פגע בך מנוול זה, משכהו אחריך לבית-המדרש'. פירושו של דבר הוא שצריך להשקיע את המרץ בכיוונים חיוביים: לימוד תורה, עיסוק בעזרה לזולת, פיתוח כשרונות אישיים וכיו"ב. אדם שחי במצב של התפתחות אינטנסיבית, שאין לו פנאי רב כי הוא עסוק בתרומה לאחרים ולכלל, ימצא שקל לו יותר לשמור על גדרי ההלכה ולא להיכשל.
הסיבה לכך אינה רק בגלל שהוא עסוק ו'אין לו זמן' ליפול. אדם שמפנה את מרצו לאפיקים חיוביים – מתעלה, אישיותו מתפתחת, ובפרט בגיל תיכון שבו מתבגרים ואפשר להיבנות כראוי. מובן שאדם כזה יכול ביתר קלות להזדהות עם הרווח הגדול שבאיפוק.
אם יש נפילה, לא צריך ולא כדאי ליפול עוד יותר ביאוש ובהרגשת דכאון. מכל נפילה אפשר לקום. חשוב להכיר בכך שהיתה נפילה, משום שרק מי שחש שנפל יכול גם להרים את עצמו, וללמוד מטעויות העבר. כדאי גם לזכור, שאם תשע פעמים התגברנו ובפעם העשירית נכשלנו - אין זה מבטל את כל מה שהיה קודם. צריך להצטער על מה שהיה, אך בעיקר להפיק לקחים לעתיד. יש לחשוב מה לעשות כדי שלא להיכשל שוב, איך להימנע מהמצב שגרם לכישלון. רצוי להתייעץ באופן אישי עם אדם נוסף בשאלות אלה. לא תמיד אדם רואה בעצמו את הדרך שתוציא אותו מהבעיה.
גם אם לא מוצאים כרגע פתרון מעשי, ונראה לאדם שהשיפור לא יבוא בקרוב, אסור להתייאש. הרצון והנסיון להתקדם הוא תהליך שבסופו של דבר משנה את האדם – אם לא ביום אחד אז לאחר תקופה, שבה רואים את התוצאה והפרי של המאמצים.

כל טוב והרבה הצלחה!
חברים מקשיבים

הערה: התשובה מבוססת על דברים שכתבו לנו 2 רבנים, ואנו מודים להם על כך.
ברצוננו לצרף אליהם כמה דברים שכתב אחד מן ה"חברים המקשיבים":

שלום תמר!
היטבת להגדיר את שאלתך, ונראה שהשאלה אכן מטרידה בני נוער רבים.
ה"תזה" של היהדות, כפי שתיארת אותה היא "לא להעלים את היצר, אלא לרסן אותו" ואת גם כותבת שהמשיכה הזו נראית כל כך טבעית ופשוטה ומפני כך יש בה הרבה כשלונות.
נכון, המשיכה הזו היא טבעית ופשוטה. אינני מכיר את הדרך של ה-"תזה" האחרת 'להעלים את היצר', אבל אני בטוח שהיא דרך שאיננה סלולה לרבים, ובקושי גם ליחידים.
אך לפני שאתייחס לדברייך, ברצוני לשאול על דבר אחד שלא הבנתי בדברייך. מדוע את שואלת דוקא על היצר הזה? היהדות דורשת כל כך הרבה, כמעט בכל צעד שאדם עושה הוא צריך לברך וליטול ידיים, להתפלל ולתת צדקה, ומי יודע עוד כמה דברים אדם צריך לעשות במשך היום כדי להיות "יהודי כשר"? האם רק כלפי היצר הזה יש לך שאלה? האם הקושי ביהדות מסתכם כאן? את יכולה אמנם, לומר לי, שיש ביצר הזה משהו מיוחד שאין בשאר הדברים, משיכה חזקה שהרבה רגשות מעורבים בה, אבל אינני סבור שזה הדבר הקשה ביותר שאנו חווים אותו. יהיו כמה בנים שיגידו לך שיותר קשה לקום בבוקר לתפילה מאשר לשמור נגיעה.
במילים אחרות, אני מנסה לומר לך שההתגברות על היצר לא מתחילה מאיסורי נגיעה. אלא בכל צורת החיים שלך. מי שכל החיים שלו הוא גיבור ומתמודד, ומוכן גם להיות נחוש ועקשן כדי לנצח- ינצח גם בתחום הזה. אך מי שהוא עצלן ואינו מתמודד ברצינות עם שום דבר, בודאי ובודאי שיהיו לו כשלונות גם עם היצר הזה.
התחום הזה הוא הקל ביותר לכשלון מפני שהוא "הכי טבעי", מפני ש"כל הסביבה חיה ככה", בגלל ש"חברים שלנו או האחים הגדולים שלנו לא שמרו את עצמם אף פעם". כל זה אולי נכון, אבל יבדוק את עצמו מי שאומר את זה, האם אלו תירוצים לעצלנות או סיבות אמיתיות.
אדם אמיתי שלא מנסה לחפש הקלות אלא אמת, יגיע אולי לתירוצים אחרים.

לאף אחד אין ספק שבמצב של היום ההתמודדות היא קשה. מה שנדרש היום מבחור או בחורה בני 16 (והרבה פעמים גם פחות מזה) לא היה קיים כלל בשנים עברו. את מתארת בשאלתך מצב של חבר'ה שמעונינים ללכת בדרך ההלכה, אבל הם נכשלים. לדעתי, אחד הפתרונות הגדולים כדי לא להיכשל הוא לחיות את כל היום שלך ברצינות. אם התפילה בבוקר וברכת המזון יהיו קצת יותר רציניים גם בזה יהיה יותר קל. זה לא תרגיל פסיכולוגי, אלא אמת גדולה של יחס רציני יותר לכל החיים.
כתבת על "צורך עמוק במימוש הצד הגופני" – אין ספק שצורך כזה קיים, והוא קיים בכולנו, אלא שישנם דברים שמקרבים אותו וגורמים להרגיש אותו חזק יותר. האם קירבה בין בנים לבנות מקרבת אותו ומחזקת אותו? בודאי. האם צפייה בסרטים שחלק גדול מהם (למעשה, אין כמעט סרט היום שנקי מזה) מלווה בקטעים בוטים של יחסים גופניים משפיע על כך? בודאי. האם הליכה לבריכה או לים מעורב, גלישה באתרים 'מסוימים' באינטרנט מעוררת יותר את הצורך או מחלישה אותו? התשובה ברורה…

לסיום, רציתי להעיר הערה קטנה ביחס לכל התשובות שלנו, ובמיוחד בנושאים האלה:
אנו מחויבים להגיד את האמת. אנו נשאלים לא כדי שנחזיר לכם איזו תשובה פשרנית שלא תציג בפניכם את האמת כמות שהיא, אלא אנו נשאלים כדי לומר את כל מה שאנו יודעים ומאמינים ביחס למה שנשאל.
אך הרבה פעמים אנו מתלבטים מה בדיוק לומר ואיך להתנסח בענינים כאלו. האם לומר בצורה גלויה וחד משמעית שקשר בין בנים לבנות בגיל הנעורים הוא דבר בעייתי מאד, או שסרטים שאינם צנועים הם אסורים בלי שום ספק לפי ההלכה, שבריכה מעורבת היא איסור מן התורה וכן הלאה. אנחנו נשאלים כל כך הרבה בשאלות כמו ששאלת – על הקשר הגופני בין בנים לבנות – ואנו כל כך רוצים להגיד את האמת הפשוטה, שזה מזיק וזה לא טוב וזה יוצר כל כך הרבה בעיות ומתחים מיותרים, וחבר'ה באמת טובים נופלים בזה בלי שום סיבה. לפעמים אנו חוששים שאם נכתוב או נגיד את הדברים כמות שהם, הם יפלו על אוזניים ערלות, שלא יקשיבו לנו, שיגידו שאנחנו "קיצוניים", שאנחנו לא מבינים. אבל, יותר ויותר אנחנו חשים שדוקא האמת הזאת צריכה להיאמר. והיא נדרשת מאתנו להיאמר בזכות השאלות שלכם. זוהי לא 'קיצוניות' או 'התחרדות', אלא אמת פשוטה מאוד.

לסיכום, ההלכה קבעה דברים ברורים ועם כל הקושי שלנו הפיזי, הרוחני, המציאותי, אנו חייבים להחדיר לעצמנו קצת רוח אחרת ממה שסובב אותנו. במיוחד אלה שכן מעניינת אותם ההלכה וכן רוצים יותר - אלא שנכשלים. חשוב לזכור תמיד - כשלון אינו סימן לטעות בדרך, אלא על הקושי שבה.
דווקא את שמדברת על ה"בפועל" ומה עושים כדי לעמוד מול היצר, צריכה לדעת שזו עמידה שלא מסתכמת ביצר הזה, אלא בכל תחום ותחום, להתנהג על פי מה שנכון לעשות ולא על פי מה שנמשכים אליו. מי שיהיה חשוב לו האוירה בבית, וכיבוד ההורים שלו יתפוס אצלו מקום, מי שתפילה תהיה חשובה לו לא פחות מהסניף וכו' וכו', גם כאן הוא יתגבר הרבה יותר בעוצמה. זה לא מתחיל ונגמר ביצר הזה, אלא בסך כל הרצון שלנו להיות אנשים אמיתיים ולעשות את הדבר הנכון. לרצות לדעת מה האמת הזאת אומרת - ולהתנהג על פיה.
זה בודאי לא קל אבל זו כבר דרך אחרת לגמרי, דרך שבה לא אני זה שעומד במרכז
אלא משהו קצת יותר גדול ממני, ואני מוכן להשקיע הרבה כדי ליישר את עצמי
אל הדרך הזאת, ולהתחבר אליה.

בהצלחה וכל טוב!
מתניה,
חברים מקשיבים

* מי שרוצה להעמיק בנושא חשוב זה של הצניעות מוזמן לעיין בספר "כותנות אור", בספר "קדושים תהיו" (מאת הרב שמואל כץ)- בתחילתו ובסופו, וכן בתשובות רבות בנושא זה הנמצאות באתר שלנו.