התגברתי על הוצאת שז"ל - איך ממשיכים?

בס"ד

יש ספר נפלא של הרב יהושע שפירא על ענין זה, והוא נקרא ["אשיב ממצולות"].
ניתן להשיגו בישיבה שם ישיבת רמת גן רחוב אצל 39 ת.ד. 7676 רמת גן או בטלפון 03-6748424

וראה עוד מקורות ב:
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=34001

ואעתיק לך את המבוא של הספר "אשיב ממצולות" הנ"ל.

***********

מבוא
מן המפורסמות אך לא מן המדוברות – שמילדות עד שיבה מלפפת את האדם תאוותו וכמעט איננה נותנת לו מנוח. ההתמודדות הזאת עלולה להיות מתישה ומתסכלת – בצידה אך מעט סיפוק ושמחת נצחון, ואילו כשלונותיה רבים, צורבים ומייאשים.
היות הנושא הזה מפורסם וידוע, מצד אחד, אך אישי, צנוע ולא מדובר, מצד שני – יוצרת תחושה קשה של כלא מחניק ומייסר, של עבותות גורל המרתקות כל אדם למלחמה קשה שאי אפשר לו להימלט הימנה, וממילא תחושת חוסר אונים וחוסר יכולת, ויחד עם זה – רגשות אשם נוקבים על כישלונותיו הגלויים לו, ולו לבדו.
כשמבקשים לעבוד את ה' בלב טהור, קמה וגם ניצבה המצוקה המייסרת הזאת בראש. הלא הוא יתברך אשר העיד בתורתו על חומרתם הנוראה של תועבות העריות, ואסר אותן מכל וכל, אך הלא הוא גם יוצר האדם על שני יצריו בקרבו, הוא אשר הטיל אותנו לסערת ההתמודדות הנוראה הזו. מכל זה מתעצמת הטלטלה בין רגשות האשם ובין חוסר האונים, ועלולים בקלות לבוא לעצבות, ותחת רצון להיות בעלי לב טהור – לבוא חלילה ללב מריר, מזוהם מרעל הייאוש.
"אמר ה'... אשיב ממצולות ים" . באו הדברים שלפניכם בניסיון להשיב את הנפשות מתהומות המצולה ששקעו בהן, להשיב אותן ממצולות החטא, ממצולות השעבוד, ממצולות היגון והייאוש. באו הדברים להשיב את הנפשות אל מקומן הראוי להן, אל עצמיותן הטובה, הישרה והנקייה מחטא, אל התורה ודרכיה הישרים, ולמעלה ראש – אל ה' יתברך החפץ בטובתן ומחלצן ממוות, מדמעה ומלכת דחי, עד שיתהלכו לפניו בארצות החיים.
למה זה אנוכי
עוד טרם שאנו ניגשים לעסוק בהתמודדות עם היצר, עלינו להבין מדוע דווקא הניסיון הזה הוא קשה כל-כך? מה יש בתאוות העריות שתופס את האדם חזק כל-כך?
מדברי חז"ל אנו למדים שאין הדברים אמורים בדורותינו אלו בלבד, אלא בכל הדורות – "אין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות וביאות אסורות" . מדובר בתאווה מיוחדת, שאיננה עומדת בשורה אחת עם תאוות אחרות המוכרות לנו – כגון גזל, רצח וכדומה.
…אמרו: הואיל ועת רצון הוא, ניבעי רחמי איצרא דעבירה. בעו רחמי ואימסר בידייהו. אמר להו: חזו דאי קטליתו ליה לההוא – כליא עלמא. חבשוהו תלתא יומי, ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח. אמרי: היכי נעביד? נקטליה – כליא עלמא! ניבעי רחמי אפלגא – פלגא ברקיעא לא יהבי. כחלינהו לעיניה ושבקוהו. ואהני, דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתיה .
…אמרו חכמים: הואיל ושעת רצון היא (שכן קודם לכן עלה בידם לבטל את יצר ע"ז) נבקש רחמים גם על יצר העבירה (תאוות עריות). ביקשו רחמים ונמסר בידם. אמר להם (הנביא): ראו שאם תהרגו אותו – יכלה העולם. אסרו אותו שלושה ימים, ובקשו ביצה בת יומה בכל ארץ-ישראל ולא נמצאה (ללא היצר, נעצרה הפריה והרבייה בעולם). אמרו: כיצד נעשה? נהרוג אותו – יכלה העולם! נבקש רחמים על חציו (שיתבטל) – חצי מן השמים אין נותנים. ניקרו את עיניו ושחררוהו. והועיל הדבר, שלא מתגרה אדם בקרובת משפחתו.
אין תאוות עריות כשאר תאוות. היא טבועה בעצם המציאות, "אי קטליתו ליה לההוא – כליא עלמא". תאוות אחרות מתייחסות לכוחות פרטיים ומסוימים במציאות, מעוותות ומוציאות אותם מהקשרם הנכון, אך תאוות העריות מתייחסת לעצם החיים, לשורש כל הכוחות. היא חזקה כל-כך, מפני שהיא מגיעה עד אותה נקודה המחיה ומצמיחה ומולידה חיים חדשים. כגודל הבניין – גודל הפיתוי וגודל ההרס.
ומכיוון שהיא כזאת – שורש לכל התאוות כולן – לפיכך, אפילו חטאים של עבודה זרה נתלים בה: "ולא עבדו (ישראל) עבודת כוכבים, אלא להתיר להם עריות בפרהסיא" . כשמתבוננים היטב מגלים שכל פגם באדם מעורר ומזכיר את הפגם היסודי והראשוני הזה, באשר הוא נובע מתוכו. גם כשמדובר בחטאים ובנפילות מתחומים אחרים לגמרי, מחזירה אותנו הנפילה אל פגם הברית, שהוא נקודת התורפה הבסיסית של האדם. כך אנו מגלים בסיפורו של אדם הראשון, שלמרות שנכשל באכילה – הוא נוטל עלה תאנה ומכסה את ערוותו .
מכאן גם נובעים דברי חז"ל המפתיעים: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" , המדברים ביצר עריות. כי ההתגדלות וההתחזקות בעבודת ה', שכוחן יפה לתקן את המידות בדרך כלל, פועלות גם את ההפך. גודל רוחני משמעו מתח חיים גבוה, וככל שאדם נעשה חי יותר, חיוני יותר – כך הוא נעשה חשוף ופגיע יותר לפיתוי הזה.
נקודת הכשל מוטבעת במעמקי החיים – אדם נדרש לפרות ולרבות, ליישב את העולם בקדושה ובטהרה, ולהפנות את הכוחות שניתנו לו כלפי מעלה וכלפי חוץ, ולעומת זאת עומדת האפשרות להפנות הכל פנימה – להיות ניזון מכל השפע הזה במקום להזין בו את העולם. ומסתבר שככל שכוחות הנפש והחיים גדלים – כך צריך להוסיף זהירות בנקודה העדינה הזו, לשים לב לשאלה האם כל השפע והגודל הוא סם חיים, או שמא סם מוות.
ההשלכה המעשית של הדברים היא הנוכחות המתמידה של תאוות העריות במהלך החיים: "אין אפוטרופוס לעריות" . אדם שמתאווה לגזול אינו צריך להתמודד עם התאווה הזו בכל רגע. היא מתעוררת במצבים מסוימים. מחזיקים חזק והיא עוברת. אם יושב אדם בטל – לא מובן מאליו שתתעורר בלבו תאוות הגזל, אך ודאי וודאי שתתעורר בו תאוות עריות. עצם זרימת החיים תעורר אותה. לא רק בשעה שרואים מראה אסור או נחשפים לגירוי חיצוני כלשהו, אלא גם בבית ובבית-המדרש היא נמצאת עימנו, ולא ניתן לצפות שתהיה ממנה מנוחה גמורה. אכן, מדובר בניסיון יום-יומי במעשה ובהרהור (שהרי איסור מפורש נתייחד בתורה על ההרהור – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" , ו"הרהורי עבירה קשו מעבירה" ), ומוכח העניין מהגמרא המונה את ההרהור בין הדברים ש"אין אדם ניצול מהם בכל יום" .
גורם נוסף המכביד את המשא הוא חומרתה של העבירה. בשו"ע נאמר שזוהי העבירה החמורה ביותר בתורה , והדברים הללו מרעידים את לבו של כל מי שנכשל בה אי-פעם. המקורות שמלמדים על העבירה ועל חומרתה יוצרים גם הם רושם שמדובר כאן בעניין קמאי ושורשי, פגם שאין לו יחס ודמיון אל שאר הפגמים שהתורה מזהירה מפניהם: לומדים את גודל החטא מחטאי דור המבול , מחטא ער ואונן – מקורות קדמוניים, עוד בטרם ניתנה תורה – ללמדך שעוד מימות עולם נחשב החטא הזה בפשטות ל"רע" – "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'" – אף מבלי צורך לפרש את הרע שבו. גם הגמרא שהובאה בתחילת הפרק מגדירה את חטאי העריות כ"עבירה" סתם, לרמז על היותה העבירה היסודית והשורשית ביותר.

בהסתכלות שטחית נראה שחומרת העבירה מכבידה בעיקר על דרך התשובה שלאחר החטא, אך בהתבוננות עמוקה יותר נגלה שעבירה שתשובתה כבדה – גם ההימנעות ממנה קשה יותר. הקושי יוצר מעין מעגל קסמים: רפיון ידים מן התשובה ומן האמונה בה, שמוביל לעצבות ולהרגשה של ריחוק מה' יתברך ושל חוסר סיכוי. העצב הוא תהומי וחסר סיכוי כל-כך, שהמפלט היחיד ממנו הוא בנחמה המיידית והרגעית שמציע לנו חטא נוסף ... וחוזר חלילה.
בימינו נוספת על כל אלה גם המציאות הקשה שאנו חיים בה, המקשה את ההתמודדות משתי בחינות: מצד אחד – מלאים הרחובות פריצות נוראה, וכל יציאה מן הבית זורקת אותנו אל זירת התמודדות קשה ומתישה. יש מי שלא רק ברחוב, אלא גם בתוך הבית פנימה נאלץ להתמודד עם כלי תקשורת שונים הנותנים לגיטימציה בוטה לכל כיעור וטומאה (ואמנם בנושא זה בידינו להסיר המכשלה מבתינו). כך או כך – מציאויות שבימי חז"ל נדרש האדם לעקוף ולא להיתקל בהן ("איכא דרכא אחריתא" ) אינן עוד פינות בודדות של פריצות שאפשר להתעלם מהן.
ומצד שני – גם אופק סיום הניסיון רחוק מעיני האדם יותר מאי-פעם. במשנה נאמר: "בן שמונה-עשרה לחופה" , ומסביר הרמב"ם שהכוונה היא לנער בן שבע-עשרה, בתחילת שנתו השמונה-עשרה . נסו לדמיין לרגע עולם שבו מרבית החתונות נערכות בין השביעית לשמינית, ותיווכחו מיד עד כמה הגורם הזה משמעותי.
כל הנתונים שסקרנו מעלים תמונה קשה. היצר סוגר על האדם מכל עבריו: הוא נמצא בַראש כל הזמן, חומרתו מרפה את ידי החוטא מלמצוא פתח תשובה ותקווה, והניסיונות נקרים על דרכו בכל אשר הוא הולך. לכאורה שאלה אחת פשוטה יכולה להישאל – למה זה אנוכי? מה עלי לעשות וכיצד מצפים ממני להתמודד?
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: משל לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו, והושיבו על פתח של זונות. מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?

*************